בתום לילה ראשון בלי אמא. אני מציץ דרך גן עדן (בן שנתיים וארבעה חודשים).
ילד הוא משהו אחר. מתעורר
אחר הצהריים ומיד מלא מילים
ומיד מזמזם ומיד חם
ומיד אור ומיד חושך.
ילד הוא איוב שכבר מתערבים עליו,
והוא לא יודע, הוא מתגרד בגופו
להנאה ואין עוד כאב.
ומחנכים אותו להיות איוב מנומס
לומר "תודה" שאדוני נתן,
ולומר "בבקשה" שאדוני לקח.
ילד הוא טיל לתוך הדורות הבאים,
שילחתי אותו: אני עוד רועד ממנו.
ילד הוא משהו אחר: ביום גשם
אביב להציץ דרך גדר גן עדן,
לנשק מתוך שינה
ולשמוע צעדים במחטי האורנים הרטובים.
ילד מציל ממוות.
ילד, גן, גשם וגורל.
(יהודה עמיחי)
*
“סבא ישראל – מלך ישראל" (גרפיטי ליד התחנה המרכזית בירושלים)
*
בחצות אתנשק עם האלה ונישאר ביחד עד תום השנה
*
סדנת תקשורת לא אלימה
מרינה מתחתנת וחושפת ירך
אסי וארז שנונים ומגניבים
נתן זך מספיד את מדינת ישראל
מישהו קנה מעריב
*
בשובי ארצה אני נזכר – את הארץ לא עזבתי, אבל נטשתי את גאוות היחידה של אלה הנשארים למרות שכל-כך קשה כאן.
*
כנראה לא נדע לעולם (לעקיבא)
אני מנשק את מצחך, את המוהיקאן שלך, את גומות החן, את הטון המלומד, את העיניים שמתמסרות, את פצעי הבגרות שמזכירים לי – אתה מושלם.
*
בתום סילבסטר עצוב בעיר תל-אביב (הקאות בפאתי "מהפכה של אהבה") הגעתי לזריחה מול ים המלח במערות קומראן. הרב אוהד אזרחי היטיב לתאר כך:
את הבוקר הראשון של 2012 פתחנו יחד עם חברים קרובים מקהילת תמרה במערות קומראן. אנשי קומראן קראו לעצמם "כת היחד", ואנחנו באנו ביחד, כמה יהודים, ערביה אחת, שני גרמנים ופורטוגזית אחת, חברים קרובים ואוהבים, שבאים להתפלל יחד במקום בו נמצאו המגילות הגנוזות.
באנו לפנות בוקר כדי להתפלל ולערוך טקס בעת הזריחה של השמש החדשה על העולם החדש של שנת 2012. שמחה גדולה פרצה ושטפה מתוכנו. אני ניגנתי בגיטרה וכולנו שרנו אל הרוח ואל השמש העולה, והציפורים מחאו כפים במשק כנפי היונים בין צוקי המדבר.
2012 מביאה רוחות של שינוי. שינויים גדולים במערכות שנהגו לנהל את העולם עד כה. במיסטיקה היהודית הקדומה היו קוראים לזה "חילופי משמרות של המלאכים בשמים". כלומר – הכחות שניהלו את העולם זזים ומפנים את מקומם למערכת כחות חדשה. כולם – מלאכי עליון. אבל עכשיו נכנסת סדרה חדשה לפעולה. תוכנה חדשה למחשב העל שמנהל את המציאות הוירטואלית בה אנו חיים יום יום.
אם היית מחרים אלכוהול, לא היית מקיא.
אתה כותב בסגנון של יהודה עמיחי, ובכל זאת הייתי עובר ומתקן תאויות כתיב.
באהבה,
אחיך (הטוב ביותר)
מצחיק אתה. לא הקאתי. היה לי עצוב לראות אחרים שמקיאים. האם יש כאן דוגמא לדוגמטיות/מיסיונריות בודהיסטית?
בטעות הלכתי לפוסט קודם שבו אני כותב שלא כדאי לנדור נדרים (אם לא יכולים לקיים אותם).
בפוסט הזה לא דיברתי על נדרים כך שאין (פה) מיסיונריות.
בכל מקרה, מאחל לך שנים טובות, טובות יותר.