ארתור שופנהאור היה הראשון שהעז לדבר על ה"לא מודע" אשר מונע על-ידי תשוקות ויצרים. הוא טען שחיי הנישואין הם שקר וגם במיניות אנו אומרים שאנחנו אוהבים רק את בני-זוגנו אבל למעשה יש לנו רצון לשכב גם עם אחרים. אבי הפסיכולוגיה המודרנית זיגמונד פרויד, הושפע משופנהאור ושם את היצר המיני במרכז הבמה. הוא הבהיר כי אנחנו נשלטים על-ידי האינסטינקטים שלנו כולל האינסטינקט המיני. פרויד ניתק את המיניות מהרגש הרומנטי ורומם אותה אל מעבר למטרת הרבייה.
אריך פורם לקח את פרויד והוסיף לו את מרקס והגיע למסקנה שבאהבת אמת אין התמזגות או רכושנות. הוא טען שיש ללמוד ולהתאמן במלאכת האהבה ושלפני אהבת הזולת יש לפתח מודעות עצמית ואהבה עצמית. וילהלם רייך דיבר על אנרגיית החיים המתבטאת במיניות פעילה ומשוחררת מרגשי אשמה. הוא הסביר שהסיבה להדחקת המיניות היא המוסר הבורגני והמבנים הסוציו-אקונומיים שהחברה יצרה.
קרל גוסטב יונג טען שהחיים המודרניים וצמיחתה של ציוויליזציה טכנולוגית הביאו לניכור מדרך החיים הטבעית והאינסטינקטיבית. חידושו הגדול היה אבחנתו בתת-מודע הקולקטיבי האוגר את החוויות האנושיות המשתמרות מדור לדור. זוהי תחילתה של תיאוריית השדות שפיתח מאוחר יותר הביוכימאי רופרט שלדרק לפיה שינוי התנהגותי קולקטיבי עשוי להתרחש כאשר מגיעים למסה קריטית. כלומר, יש צורך במספר מסויים של אנשים כדי לשנות את ההתנהגות או המנהגים של האנושות כולה.
מאה שנים אחרי שופנהאור הגיעו שנות הששים ואיתם ההכרזה על המהפכה המינית. אפשר לבקר את התברגנותם של ילדי הפרחים ולשמור על ציניות אל מול שלל המציאויות שהציעו (בין השאר בעזרת צריכת סמים), אבל – כל הומואית וכל פמיניסט, וכל אחת שמבינה שמין הוא גם פוליטי, חייבים תודה לתקופה הזו שהוציאה מהארון יצרים מודחקים ואתגרה את הפטריארכיה מכיוונים שונים. המרד של תרבות הנגד לא היה בשל עדיין להציג מודל אלטרנטיבי בר-קיימא אבל הצליח לנסח את מורכבות הביקורת על הטירוף של החיים הנורמליים.
מתוך התנועה הזו צמח דיטר דום (שהוא גם פסיכואנליטיקן גרמני!). תרומתו המשמעותית היא הדגש על הצורך בבניית חזון ממשי לפני המימוש. הוא ובת-זוגתו סבינה ליכטנפלד (איתה הקים את קהילת תמרה) מציעים חזון של אהבה חופשית: כיצד תיראה מערכת יחסים חופשיה מפחדים וכיצד תיראה החברה האנושית במצב של אהבה חופשית (גם אם עדיין לא הגענו לשם). כלומר, הם בודקים כיצד ניתן להפוך את כל הרעיונות הפילוסופיים התיאורטיים השונים לכדי מבנה חברתי הוליסטי שיכלול פתרונות אלטרנטיביים בתחומי הפוליטיקה, הרוחניות, האקולוגיה, הטכנולוגיה המיניות והאהבה. המודל שנבנה בתמרה וצפוי בעתיד להיבנות במקומות נוספים בעולם (והראשון שביניהם במזרח התיכון) אמור ליצור שדה חדש שהוא בגדר מסה קריטית המסוגלת להשפיע על העולם כלו.
אם במילים 'אהבה חופשית' אתה מתכוון לסקס חופשי, אני חושב שיש לי בעיה להבין איזו בעיה זה בא לפתור, ואיך.
זה כמו להגיד שכיום אני מגביל את עצמי ממאכלים מסוימים (בשר=רצח, לדוגמא) או מכמויות מופרזות. האם כאשר נקים תנועת 'אכילה חופשית' ונאכל כאוות נפשנו, ללא הגבלת כמות או כל הגבלה אחרת, נהיה חופשיים יותר? (ולהזכירך, בעבר, היתה תנועה שכזו)
אם התכוונת במילים 'אהבה חופשית' למילים אהבה חופשית כפשוטן, אהבה שאינה מותנית, אזי אני איתך, אבל אז אני לא מבין איך סקס חופשי (כותרת הפוסט) בא לקדם אותנו למטרה.
באהבה (חופשית),
אחיך
התרגשתי מהכותרת החדשה
אמת זה סקסי
וגם מזה שציטטת בכותרת את ונדה.
תודה על הסקירה.
אשמח אם תפרט יותר את "לנסח את מורכבות הביקורת על הטירוף של החיים הנורמליים."
וגם את "כיצד תיראה מערכת יחסים חופשיה מפחדים וכיצד תיראה החברה האנושית במצב של אהבה חופשית" איך זה באמת יראה??? בעיניך???
מחר מעגל האבנים הראשון הפומבי שעידית ואני פותחות.
אתה מוזמן להשתתף בלב למרות שזה מיועד לנשים בלבד.
ולאחי הגדול – אשמח לשוחח איתך פעם בנושא.
תזכיר לי.
קודם כל הבהרה שזה שרטוט התפתחות הרעיון של סקס חופשי על-פי אולי. כדי לכתוב בעצמי אני זקוק למחקר בנושא וודאי לא אסתפק בהוגים מהאומה הגרמנית בלבד. ובכל זאת אהבתי את ההסתכלות ההיסטורית על רעיון ונושא שנוטים להתעלם ממנו בהיסטוריה הרשמית. בשיעור ההיסטוריה הראשון שלי עם המורה שרי גל (אחת מדמויות המופת ששינו את חיי) היא אמרה שניתן לסכם את ההיסטוריה במשפט: "הם נולדו, הם אכלו, הם הזדיינו, הם מתו". אבל בספרי ההיסטוריה שאני מכיר אין התייחסות לעובדה שהמיניות של האנושות היא דבר כל-כך דינאמי.
לגלעד – בקרוב אכתוב פוסט שלם שמסביר מדוע עשיתי טעות כשנתתי את הכותרת "סקס ואהבה חופשית" לפאנזין האחרון שלי. בדיעבד, זה היה צריך להיות "סקס חופשי ואהבה חופשית". אסביר בפירוט מה למדתי בחיי עד כה ובשבועות האחרונים במיוחד על הצורך לשחרר את המיניות.
לשם-בה – תרבות הנגד הציעה ביקורת שבבסיסה ההבנה ש"הכל קשור". כלומר שהדיכוי של נשים קשור לדיכוי של קווירים שקשור לדיכוי של התודעה שקשור לדיכוי של סטודנטים שקשור לדיכוי של הטבע, שקשור לדיכוי התרבותי… במובן הזה הביקורת היתה מורכבת, אולי אפילו הוליסטית. החולשה היתה בהעדר אלטרנטיבה בת-קיימא כפי שפירטתי במאמר על מרד הסטודנטים במאי 1968 וסלון מזל…
כיצד תיראה מערכת יחסים וחברה חופשיה מפחדים? אולי תעזרי לי את? איך זה באמת יראה?? (אפשר להסביר לגלעד בארוחה משפחתית, אבל כל העולם רוצה לדעת).
"כיצד תיראה מערכת יחסים וחברה חופשיה מפחדים? אולי תעזרי לי את? איך זה באמת יראה?? (אפשר להסביר לגלעד בארוחה משפחתית, אבל כל העולם רוצה לדעת). "
השאלה הזו היא שאלה גדולה ואפילו יש לי רעיון(ות) איך תיראה חברה כזו, אבל איך (ולמה) אתה קושר זאת לסקס חופשי?
אין ספק שסקס הוא דבר טעון בחברה שלנו אבל יש גם דברים נוספים טעוניםשקשורים לחופש לא פחות – מערכת החינוך (כפייה), מערכת הבריאות (כפייה), מערכת המשפט (כפייה), עבודה (כפייה) ועוד ועוד.
ולא ענית לי על אף אחת משאלותי (בסך הכל שתיים).
כיצד סקס חופשי קשור לאהבה חופשית?
כיצד סקס חופשי קשור לחברה חופשיה מפחדים?
אם אלו שאלותיך – מבטיח לענות עליהן בפוסט נפרד. סבלנות.
נדמה לי שלא הבנת למה התכוונתי ב"חופשי" – הכוונה לא ל"סקס ללא הגבלה כמותית" אלא יותר ל"סקס חופשי מפחדים, מהסתרות, מזיופים, מהדחקות, ממגבלות חברתיות".
הי חבר, מה שלומך?
אותי עיניין במיוחד לקרוא שבכל ההיסטוריה של הסקס החופשי יש רק אישה אחת, שהיא לא פילוסופית או פסיכואנליטיקאית, היא בת זוגו של מייסד ה…
זה מעלה בעיניי את השאלה של מי החופש הזה? ושל מי המין?
שולח אהבה, אני קורא אותך הרבה ואתה נשמע מאושר כל כך
יותם
כתבת:
בסקס חופשי [הכוונה ל-] סקס חופשי מפחדים, מהסתרות, מזיופים, מהדחקות, ממגבלות חברתיות
כל מה שאני רוצה לומר הוא שיש דברים בוערים יותר מסקס לטפל בהם שאתה יכול למצוא בם פחדים, הסתרות, זיופים, הדחקות, ומגבלות חברתיות.
גם נתתי דוגמאות.
הדוגמאות שלי מתייחסות למעגלי חיים.
כמה אנשים חיים במערכת יחסים כלשהי (משפחה, עבודה, מדינה) שיש בהם את הבעיות הנ"ל.
על מנת לחדד את שאולתי, ועל מנת שלך יהיה קל יותר לענות לי אני מביא אותן שוב:
1) כיצד סקס חופשי קשור לאהבה חופשית? כיצד הוא מקדם אותנו לשם?
הכוונה לאהבה חופשית, כמו האהבה של אתי הילסום ("אני רוצה להיות רטייה לפצעים רבים")
2) איך סקס חופשי פותר בעיות של פחדים במשפחה או במקום העבודה, או פחדים אחרים?
שלך כתמיד,
אחיך הסבלני,
שיחכה לתשובותיך
הי יותם. מה שלומי?? אני שופך את הקרביים ומתעד כאן כל מחשבה מקרית וכל התעטשות ואתה שואל אותי מה שלומי? שלומי טוב. כן, אני באמת מאושר ממש והלוואי ואושר היה מוצר שניתן לשאת אותו ולטלטל אותו בין יבשות ומציאויות. אתמול נתתי הופעה בפורום על פרידתי מרגשות האשם שמתלווים אצלי לאושר (כי בעזה רעבים, כי כל החברים שלי בדיכאון, כי יש בזה משהו נורא שטחי בלהיות פשוט מאושר). ואתה?
את הרשימה לא אני ניסחתי. סבינה היא לא רק "אשתו של" וניסיתי לנסח זאת כך שיהיה ברור שהיא מייסדת המקום (יחד עם דיטר דום). אוסיף שהיא סופרת, ומחוללת תפילות, ומתקשרת, ופילוסופית, ויודעת הרבה על קהילה, אהבה ומיניות. היא המורה הטובה ביותר שיצא לי ללמוד ממנה עד כה והדבר הראשון שפתח לי את הלב אליה זה שיש לה שפם. (:
בא לך להוסיף רשימת קריאה לתולדות המיניות הנשית/פמיניסטית/קווירית/לא-גרמנית?
"כל מה שאני רוצה לומר הוא שיש *לי* דברים בוערים יותר מסקס לטפל בהם שאתה יכול למצוא בם פחדים, הסתרות, זיופים, הדחקות, ומגבלות חברתיות".
אני מצטרפת לגעגוע לנשים בסקירה ההיסטורית (history = his+story), ואורי, זה שהיא ע"פ ידידך, אולי, לא אומר שאסור לך להביע את דעתך על כך – האם גם לך זה מפריע שהרשימה היא מצעד של גברים?
לי מפריעה גם ההדרה של קוויריות מהרשימה. פוקו למשל. הכי מתבקש לכלול אותו ברשימה על תולדות המיניות, אבל אולי בגלל שהשקפתו אחרת… הוא הרי לא קונה את מודל ההדחקה והאמת הפנימית שמחכה לצאת החוצה ומסביר באופן הכי מבריק איך האמת הכביכול פנימית הזו מיוצרת כל הזמן ע"י יחסי הכח בחברה ואיך התשוקות המיניות הכמוסות והכי אישיות ואולי אפילו סודיות שלנו הן תוצאה של יחסי הכח האלה, והביטוי והדיבור עליהן הוא לא שיחרור, לכל היותר הוא ביקורת, חתירה תחת וכו' אבל בדרך כלל הדיבור הוא כדי לפקח ולייצר מחדש את אותו הדבר.
מפריע לי שהגישה לסקס בדיבור שלנו (הפנזין, הבלוג, השיחות) לא לוקחת בחשבון את הדיבור שלנו עצמו כמבנה מיניות מסויימת, כמפקח, כמייצר עמדות מיניות אפשריות ומחביא אחרות. למשל, לקרוא למין בסגנון כלשהו "חפשי" (עם כל הפירושים וההסתייגויות וההתנצלויות) זה בהחלט לתייג מין אחר כ"לא חפשי" ולכן פחות טוב. צריך להסתכל על ההדרות האלה, לפחות.
אז אני רוצה את פוקו נוכח כאן ועכשיו, וגם את באטלר, אם יום אחד אצליח להבין אותה, וכמובן את דבורקין שאיך אפשר לדבר על מין היום ולהתעלם ממנה.
אני רוצה להציע קטיגוריות אחרות מ"חפשי/כלוא" לדיבור על מין, כגון אלו שהוצעו בפנזין "פותחות את הפה" על מיניות פמיניסטית. למשל, אפשר לנסות לדבר על מין פמיניסטי (הצל של דבורקין כבר משיג אותנו) בתוך חברה שוביניסטית ואם זה בכלל אפשרי ואם כן אז איך ומה אפשר לעשות כדי לנגוס קצת את הקצוות של המין השוביניסטי שאנחנו עושות בלי לדעת, בלי לרצות, בלי לשים לב.
כתבת:
כל מה שאני רוצה לומר הוא שיש *לי*
מן הסתם התכוונת אלי.
אתה רוצה להגיד לי שכאשר אתה כותב מה שאתה כותב, אתה סבור שאתה כותב אמת אוניברסאלית?
( או "רק" את דעתך)
בכל מקרה ה"לי" הזה הוא תוספת נכונה שאתה יכול להוסיף אותה לכל מה שאני מגיב אליך (ובכלל)ונראה כאמירה אוניברסאלית.
שלומי? מיטלטל בין רגשות אשם מסוגים שונים, להדוניזם מוחלט בגלל ההנאה המרובה שהעבודה בבית הספר מסיבה לי, וחשוב עוד יותר – גל ואני התחלנו תהליך אימוץ.
אני מתנצל, נראה שנפגעת משאלתי. ברור היה לי שהרשימה נוסחה על יד מי שהעבירו את הפורום על אהבה ומין חופשי. ניסיתי לנסח את דברי בנימה של מה שחסר היה לי ברשימה, מבחינת מה שמעניין אותי, לא כהתרסה. אבל יצא שהתרסתי, ויצא שהשפריץ עליך. אז שוב סליחה.
והלוואי באמת שאושר היה מוצר חוצה גבולות, אולי היינו עושות קצת סחר חליפין, מתנסות בסוגים שונים של אושר:-) מה אתה אומר
נשיקות
יותם
אללי! התבלבלתי בין היותמים. לא נעלבתי אבל השפריץ לי משקע עם יותם אחר (וריגש אותי שהבחנת בשפריץ).
יקירי, תהליך אימוץ (הפעם לא של כלב)!!! שיהיה במזל-טוב אמיצות שכמותכן…
אגב, הבלוג שלך נעלם. תעזור לי למצוא אותו?
אני מברך על הביקורת ושותף לה וסוגד ליוסי שהרימה את הכפפה והציעה אלטרנטיבות משמעותיות. אני עדיין מתעקש לשאוף לסקס חופשי ובכך להדיר (מחיי, לעת עתה) סוגי סקס אחרים. אני עדיין מתעקש שחלק מהכתוב בבלוג זה שואף להיות אמת אוניברסלית (האמירה למשל שסקס ואהבה הם הכוחות היסודיים המפעילים את האנושות).
ולכן הייתי רוצה שאם אח שלי טוען שאיך שאנחנו עושים סקס זה בעצם לא כ"כ חשוב (לעצמו, לחברה הישראלית או למין האנושי) – שיסביר למה.
ולכן הייתי רוצה שאם הדיבור על סקס הוא שיתוף פעולה עם יחסי הכוח (זה נכון), והקטגוריות שהשתמשתי בהן מדירות (זה גם נכון) – עם מה אנחנו נשארות? כלומר, מעבר לביקורת (המוצדקת, החכמה וההכרחית) מה יש ב"פותחות את הפה" או בבאטלר או בפוקו או בדבורקין שיכול לשמש אותנו ביצירה של שפת מיניות חדשה וסקס אחר?
הי, האמת היא שאחרי דבורקין, גם אם לגוף בא (או שהוא מובנה חברתית שיבוא לו) לראש כבר לא ממש מתחשק, ואז בת הזוג (במקרה שלי בת) לא מבינה מה קורה.
איך אפשר לעשות סקס אחרי דבורקין ופוקו? לא יודע, אבל אני עושה, גם אם לפעמים זה מוזר, כי לא רק מפרויד ופרום צריך להשתחרר כשעושים סקס (או משופנאאור שכותב נפלא אבל גם סקסיסט מחריד לפעמים), אבל גם מבטלר (אלוהים תשמור) ודבורקין…
אני חושב הרעיון הוא, כמו בכל אלטרנטיבה, שאנחנו יוצרות יחסי כוחות חדשים כשאנחנו מנסות סקס אחר, וזה קצת כמו בפדגוגיה הביקורתית – השאלה היא איך אנחנו משתחררות בלי ליצור דיכוי חדש, איך יוצרות יחסי כוחות הם הוגנים,לכל הפחות.
בכל מקרה, כמו איני רוצה לתת לפרויד לעשות קו-אופטציה לכל מה שטוב, כך גם לא לפמיניזם הרדיקלי של הגוף.
עולם אחר הוא אפשרי ונראה שאתה בונה אותו לבנה לבנה.
שמח שאני הוא לא אני, אלא אני אחר, קצת דאגתי
http://yotamtly.blogli.co.il
בפרקטיקה נראה לי שדוקא נסכים
דבורקין מציעה סקס פמיניסטי שבו המוחלשות מחזירות לעצמן את השליטה: הן קובעות מה ואיך ומתי, והחזקים מתנסים בלוותר על כח. ככה לפחות אני הבנתי את הסוף של "משגל". החברות מהפנזין של סקס פמיניסטי (שאוזל במהירות! הפנזין, לא הסקס…) מספרות שם על חויות מיניות טובות מבחינתן. הן כוללות בעיקר תקשורת – עם עצמן ועם הפרטנר/ית. אני מסכימה ומוסיפה שלעשות את זה עם קווירית יכול להיות 100מם!!!1 ומאפשר לי להיות קצת בהומור ולא להתחייב לתפקיד בזמן הסקס, יחד עם לשחק בכל זאת בתפקידים מתוך מודעות ובחירה ולנסות להשתמש בהם נגד עצמם (יעני להיות סטון-בוץ' פסיבית, אקטיבי כנוע, הומו בסקס עם אשה וכו').
התואר "חפשי" הוא בעייתי בהקשר הזה שכן אין לנו ברירה אלא לקחת איתנו לסקס את כל ההסטוריה והפחדים וההתניות והתשוקות והזהויות והרגישויות והמודעות וההתנגדות והמשחקים והגוף שיש לנו, ולעבוד עם זה. וכמו שבכתיבה בבלוג אפשר לבלבל את המילים, לכתוב דברים מפתיעים או חתרניים, ככה אפשר עם החומרים הדפוקים שיש לנו, ועם החומרים הפחות דפוקים, לעשות איזה מיקס שיוצא לפעמים ככה מגניב יותר. אבל לא חפשי. אולי מאתגר, אולי מכרסם בערכים המדכאים, אבל לא חפשי – לפחות לא במובן של אותנטי או משוחרר, כי אנחנו תוצרים של הכח והחריגה אל מעבר לעצמנו היא אמנם אפשרית אבל מוגבלת.
וכמובן שכן או לא במסגרת יחסים ארוכי טווח, כן או לא מונוגמיה, כן או לא יותר משתי אנשים – כל אלה הם גם חומרים לעבוד איתם והפירוש שלהם (מתנגדים או מדכאים) תלוי בהקשר.
"שמירה על תקשורת עם עצמי ועם הפרטנר". הללויה! אמן. זה הלימוד שלי כרגע.
"המוחלשות קובעות מה ואיך והחזקים מתנסים בלוותר על כוח". מעניין.
נדמה לי שיש סתירה בין שתי ההצעות. אם ויתרתי על הכוח ורק הצד השני מחליט איך ומה, אז התקשורת מוגבלת. חוץ מזה שבמציאות שלי החולשות והחוזקות לרוב מעורבבים.
"לעשות את זה עם קווירית ולשחק בתפקידים". מומלץ ביותר. בהחלט.
ברוח ההזמנות הפומביות של הקורס (כל ארוחה מופרעת במצעד ארוך אך מעורר השראה של הזמנות ודיווחים) אני מזמין את יוסי לבדוק איתי את הפרקטיקה בהקדם האפשרי. (:
נדמה לי שהגענו לשורש המחלוקת בינינו: אני טוען, חושב, מרגיש, יודע ש: החריגה אל מעבר לעצמי איננה מוגבלת. זה אולי גם בסיס הקרע ביני לבין התרבות שנטשתי בעיר המתכת. תחשבי על חוויית סמים מיוחדת, רגע של אחדות עם הטבע, סקס מסעיר במיוחד, תפילה או שירה אקסטטית, אמנות אמיתית, אהבה שחוצה בשרים ונשמות… החריגות הנקודתיות הללו מלמדות אותי שבעזרת אימון, לימוד ותנאים חברתיים מסויימים אפשר להשתחרר לגמרי מההיסטוריה הדפוקה שלי.
האם אפשר לעשות את זה גם בלי ליצור היסטוריה חדשה? האם זה בהכרח משחרר יותר מלהשלים ולאהוב את ההיסטוריה שלי? אוף, איזה שאלות מעצבנות זה מעלה…
אפשר להציע אפשרות אחרת?
יוסית (סליחה יוסי…) טוענת ש"אנחנו תוצרים של הכח ו[לכן]החריגה אל מעבר לעצמנו היא אמנם אפשרית אבל מוגבלת"
אורי "טוען, חושב, מרגיש, יודע ש: החריגה אל מעבר לעצמי איננה מוגבלת"
ואני מאז ומתמיד תוהה – אם אנחנו אכן תוצרים של הכוח (ואני לא מסוגל שלא לראות אותנו ככאלה), איך בכלל אפשרית חריגה (ולו מוגבלת) שלנו מעבר לגבולותיו או לעצמנו? האם המקום שאליו אנחנו חורגים איננו "עצמנו"? האם הוא יכול להיות תוצר של דבר מה אחר מלבד ההיסטוריה שלנו ושל הסביבה שלנו? האם הוא יכול להיות תוצר של דבר מה אחר מלבד הכוח? מה בכלל קיים מלבד הכוח?
וברוח זו אני מציע – אולי אותן חריגות שלנו (שאת התרחשותן אי אפשר להכחיש) אינן חריגות כלל, אלא הן האופן שבו הכוח (כלומר אנחנו) מנסה לרפא את עצמו?
או במילים תיאולוגיות יותר – אולי אפשר לראות אותן כניסיון של הכלים להתחבר מחדש, כניסיון של השכינה לחזור מגלותה?
שבת שלום…
השבת נכנסת. תמיר מנצח על להקה של שלוש גיטריסטיות במה שנקרא כאן "חגיגת שירה של יום שישי" (התמרה של קבלת שבת). מחר אנחנו מתנסים ב"מקדש אהבה", שלוש שעות של ארוס, חיזור, חושניות, בדיקת גבולות וקידוש של אהבה. החור בחומה בעזה מעורר בי השראה. באיטליה פרודי התפטר. קיבלתי ויזה לשנה בתום תהליך בירוקרטי שנמשך ארבעה חודשים. לפני שאני לוקח פסק זמן מהמחשב (כניסיון של השכינה לחזור מגלותה) אני רוצה לומר:
התגובות בפוסט הזה (וגם ב"חמותי") הן התגשמות של חלום. יצירה של מרחב פומבי, אינטימי, חושפני, דיאלוגי, אישי, חברי, משפחתי, עמוק ומאתגר. תודה.
כתבת:
ולכן הייתי רוצה שאם אח שלי טוען שאיך שאנחנו עושים סקס זה בעצם לא כ”כ חשוב (לעצמו, לחברה הישראלית או למין האנושי) – שיסביר למה.
לא טענתי שסקס זה לא חשוב.
מה שאני טוען הוא שבבחינת יחסי הכוח בחברה, יחסי כוח שקובעים שליט ונשלט, מדכא ומדוכא, הסקס הוא לאו דווקא החשוב ביותר (בעיני).
אתה מדבר על תקשורת, שהיא בוודאי חשובה ביותר לבחינת יחסי הכוח אבל נראה לי שאתה מגביל את הדיבור על תקשורת בסקס.
כל מה שאני טוען הוא שבעיני יש אזורים בוערים יותר לליבון ובדיקה מאשר הסקס על מנת להשתחרר (וזו הרי המטרה).
אחד האזורים האלה הוא למשל רגשי אשמה. מאיפוא הם באים, למה ואיך מגרשים אותם.
איך שומרים על המוסר?
מה יכול לקדם אותי להרגיש טוב יותר עם עצמי, עם הסביבה?
אני לא חושב שדיון ממוקד בסקס מקדם אותי בהכרח לתשובות טובות לכל הנ"ל.
בעיני ויתור על כח ושמירה על תקשורת הם לא סותרים. במיוחד אם יש מודעות ליחסי הכח (למשל פטריארכלים) שאנחנו מביאות כנתון ואז התקשורת היא סביב ההתנסות של הויתור על הכח או היפוך התפקידים. זה עוד משחק לשחק ולראות מה הוא עושה ואם הוא עוזר לחרוג. וזה מביא אותנו לעניין החריגות ולשאלות שהעלית, עומר. לפעמים דברים משתבשים במערכת. זה קורה למשל שחינוך לגיוס חובה נכשל ויש סרבניות. זה קורה שהטרוסקסיזם כפוי נכשל ויוצאות קוויריות. זה קורה בגלל שהמנגנונים לא מושלמים, בגלל שבכל מערכת כוחנית של מושגים יש גם את הסתירות וזרעי הסדקים שלה. אפשר להשתדל למצוא סדקים כאלה ולהשקות אותם. גם החריגה מגבולות העצמי שלנו, הגוף שלנו, היא שיבוש שמענג להעצים… וברוח זו – ההזמנה שלך, אורי, מתקבלת בסקרנות, בשמחה, בהתרגשות, בפומביות ובאהבה.
ליותם – היסטוריה חדשה עדיפה בעיני כי היא מבוססת על בחירה (ולכן היא יכולה לכלול herstory)
לעומר – ברוך הבא בצל קורתי. מרוב יותמים ועומרים אני מתבלבל לפעמים אבל השבת שלום החזירה אותך לאגף הדתל"שים. תודה על ההצעה המרפאה. לא ברור לי אם הכוח הוא המנגנונים האכזריים שמנהלים את העולם (ואז אנחנו תוצרים שלו) או שאנחנו גם נחשבים לכוח (שיכול להחליט לאן ואיך לזרום ומתי וכמה לרפא).
לגלעד – בא לך לספר על רגשי האשמה שלך שקשורים לסקס? יוסי ועומר ופוקו טוענים כאן שיחסי הכוח (שחשובים לך) דווקא מתבטאים גם בסקס שאנחנו עושים, ואולי באמצעות הסקס אפשר לאתגר אותם. יש לך דוגמא לכך מחייך? [אתה לא חייב לענות. רק רציתי להראות שיש קשר הדוק בין הנושאים החשובים לך ולנושא החם של הפוסט הזה]
ליוסי – ממממממממממ… תודה.
אם אני שוכב עם אישה ואני כנוע כי אני גבר בעולם פטריאכלי, אבל באותו רגע עולה בי הרצון להיות אקטיבי – אני מונע זאת מעצמי ולא מבטא זאת, כלומר מצמצם את מרחב התקשורת שלי עם עצמי ועם הפרטנרית. חוץ מזה, שיש את הרגע הזה שבו אני בכלל שוכח מה המגדר שלי או של הפרטנר שלי במיטה…
שאלה לגבי המערכת: מה לגבי מערכת השמש, המערכת שגורמת עכשיו לירח להתמעט ולימים להתארך, המנגנון שגורם לגוף שלי לרפא את עצמו… כלומר (אולי אני בור ופוקו כבר ענה) האם אין בטבע, בביולוגיה, באופי האנושי, במין האנושי – מנגנונים/מערכות/כוחות שהם "משובשים" מטבעם, או פשוט שואפים לריפוי/הרמוניה/עונג בבסיסם?
מ-ע-נ-י-י-ן-!
קודם כל אתה ממש לא חייב למנוע ביטוי של רצונותיך, בדוגמא שהבאת אתה יכול לדבר על הרצון להיות אקטיבי (מה שזה לא אומר…), הפרטנרית שלך תשאל אותך על זה דברים, אולי תנסו כן לתת לזה ביטוי ולראות איך זה מסתדר.
לשכוח את המגדר שלך ושל הפרטנר/ית… אני לא בטוחה שאני יכולה לדמיין את זה. כלומר, כל פעם שאני נזכרת ברגעים כאלה של שיכחה הם רגעים של שיכחה לא טובה, כלומר שיכחה של חוסר מודעות. המגדר נהיה שקוף כי הפסקתי לשים לב שאני פועלת לפי הנחותיו. לכן אני דוקא רוצה לזכור.
אפשר להמשיג את ההתנסות שלנו בעזרת דימוי המערכת הלא מושלמת והמאפשרת שינוי מתוך תקלה, ואפשר להמשיג בעזרת דימוי המערכת המושלמת המרפאת את עצמה. אני מעדיפה את הראשון כי אני נזהרת מלדמיין מערכות מושלמות בהן תופעות יכולות להיות מוצדקות אוטומטית. דימויי מערכות מושלמות כמו "טבע" שמניחות איזושהי הרמוניה בסיסית הם דימויים שמבחינה פוליטית יש להם פוטנציאל דיכוי חזק מאד.
מסכימה מאוד עם יוסי לגבי הפסקא האחרונה.
חזקי ואמצי!
כמה קל לדכא אנשים אחרים בשם ה"טבעיות וההרמוניה".
אני רואה את קו המחשבה:
"הומואים זה לא טבעי"
"הומואים זה מחלה"
"הומואים יותר גרועים משפעת העופות".
קצת להבהיר את מה שכתבתי על הכוח שמנסה לרפא את עצמו:
יוסית מדברת על סדקים שיש במערכות של כוח, שמאפשרים לדברים "להשתבש". בעיני יש משהו שרירותי קצת בדרך הזו להתבונן בדברים. למשל, חשוב לזכור שפוקו ובאטלר הן חלק מהכוח בדיוק כמו פרויד וביל גייטס והילארי קלינטון. להגדיר את אלה כ"כוח" ואת אלה כ"התנגדות" או כ"סדקים" זה קצת לראות את המציאות בצבעים של סרטים הוליוודיים. ואגב סרטים הוליוודיים – באופן פרדוקסלי, אחד האופנים הנפוצים שבהם הכוח פועל ומשכפל את עצמו הוא על ידי כך שהוא מעורר ומעודד *התנגדות* כלפיו; וזה נכון הרבה לפני "תרבות הנגד" של הסיקסטיז, וגם לפני מיתוס אדיפוס של פרויד.
כי זה הכוח בימינו: הוא לא מרוכז סביב מוקד אחד של רשע (כמו מלך או אפיפיור או משו כזה), אלא הוא מתרחש ברשת דינמית וחובקת-כל של מפגשים ויחסים. הרשת הזו היא באמת לא "מושלמת" או "הרמונית", כי כל הזמן נוצרות בתוכה חריקות: הסרבנית מטיחה דברים בפניו של הרמטכ"ל, וכו'. אבל גם כשמדברים על חריקות כאלה, מאוד מועיל בעיני לראות גם את הסרבנית וגם את הרמטכ"ל כמוקדים של כוח ברשת. שתיהן הן חלק מ"המנגנונים האכזריים שמנהלים את העולם" (מזה אף אחת מאיתנו לא פטורה), ושתיהן הן תוצרים של המנגנונים הללו (וזה ניסיון לענות על מה שאורי שאל).
ואז אפשר לראות כל פעולה כוחנית בתוך הרשת הזו (כלומר כל פעולה אנושית) כניסיון של המערכת לתקן את עצמה מסתירותיה, ולהביא את עצמה להרמוניה (גם אם הרמוניה דיס-הרמונית). לרפא את עצמה. השאלה היא (מה דעתך, יוסית?) האם גם מושג כזה של הרמוניה עתידית אוטופית הוא דכאני באופן פוטנציאלי?
אם אני מבין נכון, יש קונצנזוס עומר-יוסי-מיכל על כך שהעולם בו אנו חיים נשלט באופן בלעדי על-ידי מערכת/כוח/רשת/מנגנון (או ברבים: מערכות…) שבבסיסם רשע.
אני מודע לסכנה של דיכוי פוליטי תחת איצטלת הטבעיות, ועדיין מתעקש שבמרחב המוגן יחסית של הבלוג הזה, בהסתכלות תמימה וכנה בעולם, אפשר להבחין גם במנגנונים הרמוניים שפועלים בהווה. הם אינם אוטומטיים, ופועלים בהם כוחות שונים כמו הכאוס, הרצון לשרוד והרצון להיטיב עם האהוב-המשפחה-החברה-העולם, ותכליתם היא ריפוי, אחדות, הרמוניה.
שאלה היפוטתית פרובוקטיבית: אם תעמוד בפניכם האפשרות להביט בעולם נכוחה, כלומר להבחין בכל מגרעותיו, ולהיות מדוכאים כל חייכם, או: להשלות את עצמכם שתכליתו של העולם חיובית (למרות שלא כך בעצם) ולחיות חיים מאושרים באמת. במה תבחרו?
הי, איזה כיף של שיחה.
הומואים ושפעת העופות…
תודה עומר על התזכורת שגם אנחנו וגם באטלר חלק מהכח, וזה מעניין אילו הגדרות של כח שונות ומשונות מסתובבות בינינו בשיחה הזו. אולי כדאי לדבר על זה קצת, כי לי באופן פוליטי זה לא ברור כל כך. כח זה כל מה שיש? אם כן אז למה בכלל להשתמש במילה הזו? התנגדות גם היא כח? זה נשמע לי נכון. אבל האם אפשר לדבר על כח שחרור לעומת כח דיכוי? נראה לי שוב הפח ההוליוודי שאתה מזהיר אותנו מפניו, עומר. אז אולי פשוט כח שמייצר כלמיני דברים ואז בחירה שלנו בחלק מהתוצרים, השלמה עם אחרים ומאבק בנותרים?
המושג של החריקה נחמד לי. זה מה שאני מנסה לעשות כשאני למשל מדברת בלשון נקבה אבל לא מתגלחת בפנים. נהיית מין חריקה מגדרית כזו שהצליל שלה נעים לי מאלף הרמוניות
עכשיו, אם אנחנו כבר יכולות להגיד הרמוניה דיס-הרמונית ולהגדיר גם חריקה כהרמוניה… אז אני שוב אבודה קצת בחוסר משמעות…
ולשאלותיכן, רבותיי:
שאלת עומר: האם האוטופיה הדיס-הרמונית מרפאת את עצמה? לא יודעת. כדי להגדיר מחלה וריפוי צריך סמכות שמעמידה פנים שהיא חיצונית לפציינט. במקרה שלנו אין כזו אפשרות. אם הכל חלק מהכח ומהדיס-הרמוניה ההרמונית אז איך ניתן להגדיר מה בכלל ואם בכלל צריך לרפא? אם יש חריקה או מאבק – איזה צד הוא המחלה? אז נראה לי שלא. גם הדימוי הזה הוא לא אפשרי לי, בינתיים אולי, ומושגי ריפוי ומחלה גם הם חשודים בעיני ונגועים כל כך (חה!) בהיסטוריה והווה של "רוע" (ע"ע הוליווד).
שאלת אורי: אין, ואני לא מאמינה שתהיה, האפשרות "להביט בעולם נכוחה", ולכן אני מנסחת לי את השאלה מחדש, שיהיה לי קל יותר: האם הייתי מאמצת השקפת עולם שמדגישה את מגרעות העולם ועקב כך שוקעת לדיכאון או השקפת עולם המתעלמת מהמגרעות (כי תכלית אני לא יכולה לדמיין, ובתוך זה גם תכלית חיובית) ועקב כך מאושרת. ובכן, לא זה ולא זה.
השקפת עולם הרואה מגרעות אין בהכרח פירושה דיכאון, ואמונה בתכלית חיובית אין פירושה אושר. אני הכי מאושרת כשאני בין חברות, מרגישה אהובה, בחיבוק, כשיוצא לי לחשוב או לכתוב או לבשל משהו מרגש או טעים או מוצלח, כשאני מזהה שינוי בזולת או בעצמי או בעולם, שינוי שאני חלק ממנו, שינוי שאני מכנה בהוליוודית מדוברת "טוב". השקפת העולם שמאפשרת לי את האושר הזה כוללת פסילה עיקשת של כל תכלית, חיובית או שלילית, שיש לעולם.
ועם זאת יש דברים שאני נגדם ודברים שאני בעדם ודברים שאין לי מושג. ונדמה לי שאני יכולה להצדיק את העמדה שמכונה "עצמי", והנדמה לי הזה לפעמים אכול ספק ולפעמים מלא ביטחון עצמי מגוחך. אני רוצה לעשות טוב, אני רוצה שכבר יוגדר אחת ולתמיד מה זה טוב, ויחד עם זה אני רוצה להתנגד לכל הגדרה טוטאלית של טוב. אז אם בכך תלוי האושר שלי (בתחושה שאני עושה טוב, שאני טובה) אז כנראה שלעד הוא יחמוק ויתגלה במפתיע ולעולם לא יהיה יציב. ניחא.
לשאלתך אורי: הריני מוציא את עצמי בזאת מהקונצנזוס-לכאורה שבו מיקמת אותי. אני אכן רואה את העולם כנשלט (ולמעשה מכונן) על ידי מעין מערכת חובקת כל של כוח; ואכן העולם הזה הוא (כעת) עולם עכרורי של דיכוי ושל סבל; אבל העולם הזה והתנאים הללו, כמו שהם, מאפשרים לי חיים שהם (גם) חיים של שמחה, של גילוי ושל חופש. הרגעים ה"טובים" נוצרים לא מתוך אשליה או התעלמות מה"רוע", אלא דווקא מתוך כאיבת הכאב לעומקו. חשוב מאוד בעיני מה שיוסית אומרת על הבעייתיות של להגדיר מהי המחלה ומהו הריפוי, אבל חשוב לי להוסיף לזה משהו: עבורי, בכל רגע יכולה להיות ידיעה (מוחלטת וודאית מצד אחד, אבל רגעית בלבד מצד שני) של מה שטוב, נכון ומרפא ברגע הזה. זו איכות שמצד אחד אני לא יכול להתכחש לה, מצד שני ברור לי שגם היא תוצר של הכוח, ומצד שלישי ברור לי שיש בה משהו שחורג. בעיני, כאן נעוצה ה-שאלה…
ואז (בתחושה שלי) יכול להיווצר רצף של רגעי-שחרור, שיכולים להפוך לתהליך של שחרור. תהליך שבכל רגע ממשיג ומדמיין את עצמו באופן אחר, ולכן קשה לי מאוד לדמיין אותו קדימה. אז זה מין צירוף של שני היגדים לכאורה סותרים: בהרבה רגעים אני יכול לדעת בוודאות מה כובל אותי ומכביד עלי כרגע, ומה אני יכול כרגע לעשות עם זה; אבל אני רק יכול לדמיין לאן התהליך הזה מוביל, וגם אז – כשעוברים חודשיים (נניח) אני בדרך כלל צוחק על עצמי ועל מה שדמיינתי.
זה מוביל אותי למה שאת כתבת, יוסית, על עניין התכלית: הפסילה העיקשת של התכלית ברורה לי ומקובלת עלי. אבל בצד השני יש גם כן משהו די עיקש. אני כן חווה סוג של תהליך (חיובי), ותהליך נוטה להתקשר אצלי לתכלית. ככה שגם כאן יש בעיני איזו תעלומה…
ואגב – אורי, שים לב לכותרת של הבלוג (ושל הפנזינים שקדמו לו): "החיים כנמשל". זה לא מכניס גם אותך לקונצנזוס של "העולם בו אנו חיים נשלט באופן בלעדי על-ידי מערכת/כוח/רשת/מנגנון (או ברבים: מערכות…) שבבסיסם רשע"?
עבורי, בכל רגע יכולה להיות ידיעה (מוחלטת וודאית מצד אחד, אבל רגעית בלבד מצד שני) של מה שטוב, נכון ומרפא ברגע הזה. אני כן חווה סוג של תהליך (חיובי), ותהליך נוטה להתקשר אצלי לתכלית. ואני הכי מאושרת כשאני בין חברות, מרגישה אהובה, בחיבוק, כשיוצא לי לחשוב או לכתוב או לבשל משהו מרגש או טעים או מוצלח, כשאני מזהה שינוי בזולת או בעצמי או בעולם, שינוי שאני חלק ממנו, שינוי שאני מכנה בהוליוודית מדוברת “טוב”.
"הו" אומרים אצלנו הפריקים כדי להדהד את ההזדהות.
הריפוי שהתרחש בין אחותי לבן-דודי במרחב הפומבי של הפוסט הבא הוא גם כן הדהוד של השינוי הזה שאני חלק ממנו ושעושה אותי מאושר. יש אושר ברגע זה ואני מוצא בו תכלית. יש גם גאווה על חוכמתן של חברותיי. על האפשרות לחדד את המחשבה והמודעות במרחק אוקיינוס שמרחביו מאפשרים אינטימיות עד כדי הצעה למפגש מיני ראשון או הבעת אהבה וסליחה אחרי שנים של ריחוק.
למה "החיים כנמשל" -
http://meta7.net/uri/about
מרוב שהתרכזתי בשאלה הפרובוקטיבית ששאלת קודם, אורי (השאלה על האושר והשקפת העולם) אז לא שמתי לב שכתבת על כאוס. ונראה לי שזו יכולה להיות גם תשובה מטאפורית לעומר. עומר, אתה מגדיר בתור ה-שאלה את שאלת החריגה מהכח, ומתבסס על התחושה הרגעית שיש לך לפעמים שמשהו הוא טוב ועל התהליך שנוצר מחיבור של תחושות רגעיות כאלה.
יכול להיות שכאוס (לאו דוקא במובן המתימטי המדוייק שלו, אבל אולי גם) הוא זה שמאפשר את החריגה? הניחו נוסחה. נוסחה היא כח. תוצריה הם תוצרי הכח. אם הנוסחה כאוטית, מתחילה להיות בעייה בחיזוי התוצרים לאחר זמן כלשהו. דברים לא צפויים יכולים לקרות. לא צפויים במובן הכי רדיקלי של המילה הזו: לא ניתן לצפות אותם. בשום דרך. אולי שם?
ואורי, כתבת: "…במרחק אוקיינוס שמרחביו מאפשרים אינטימיות עד כדי הצעה למפגש מיני ראשון…" – ואני רוצה לומר שזו היתה התנסות ממש מחדשת מבחינתי. אינטימיות פומבית. זה מאד משונה ומשנה לי. וגם לא קל. אז תודה! עכשיו אני מתלבטת אם להמשיך את הדיאלוג הזה פה בבלוג. אני אנסה:
התחלתי לחשוש שלא אוכל לגבות היטב במעשים את האידיאלים שדיברתי עליהם. יעני שהמיניות שלי רחוקה מדי מהצורות שאני רוצה שיהיו לה. ואתה מקדיש עכשיו הרבה זמן לחקור ולשכלל את המיניות שלך ושאולי יהיה לך סתם משעמם איתי… חששות ופחדים
אמיצה שכמוך!!! אני חותם בעצמי על אותן חששות ופחדים. אני חושב הרבה וכותב הרבה אבל במיטה אני כמעט "סתם" תלמיד זן (שבא ריק). אז תודה לך על האמת הסקסית הזו.
אולי זה בגלל השימוש במילה פרקטיקה (שהוא יותר מידי פרקטי בשביל משהו אבסטרקטי וכאוטי כמו סקס) ואולי זו השאיפה המיותרת שהוחדרה לנו כזכרים/בנים בדבר "שיפור הביצועים" שלנו (כאילו מדובר במכונה או מנייה בבורסה). חשוב להתבונן בזה, טוב לחשוף את זה, מעולה להתגבר על זה. לא נראה לי שיהיה לנו משעמם.
אוח, שוב תודה.
הלואי שהייתי יכולה לבוא ריקה בנוסח זן. אני לצערי מלאה בשטיפת מח על תפקידי מגדר ומין ולא-לצערי מלאה גם קצת בדברים אחרים שאיכשהו הגיעו. יש הרבה מה לרוקן, אבל גם קצת מה לשמור.
כן, נראה שהרצון לדעת לעשות סקס הכי רדיקלי קצת מהדהד את האובססיה ל"שיפור ביצועים". פשוט הקריטריונים למדידת הביצועים אחרים, אבל זה לא משנה את הלחץ.
אני מרגישה יותר טוב עם זה עכשיו. הרבה יותר רגועה. נביא מה שיש לנו. אנחנו בסדר, אנחנו.
מחבקת.
"מה שבעיקר קומם את מבקריו היה כמובן דיעותיו המהפכניות בנושא מין. למשעה רייך היה הראשון שאמר בפירוש את המילה אורגזמה. הוא טען בתוקף שבריאות הנפש תלויה באופן ישיר בעוצמת הארוגזמה וכי מחלותנפש הן הפרעה ביכולת האהבה הטבעית. הוא היה הראשון שטען שהליבידו היא אנרגיה אמיתית המשוחררת בתנאים של ביטוי אמוציונאלי כזה או אחר וכמובן בזמן אורגזמה מינית. הדיכוי והעונשים שהתלוו במשך דורות לעיסוק חופשח במין, הביאו לטענתו להחנקה פנימית של האנרגיה המינית". (אורי לוטן על וילהלם רייך, מתוך הספר: "יש חדש במערב" – תולדות הניו-אייג')