תולדות-חיים

החיים שלי ממש קשים. מסתבר שהמוות הוא לא האובדן הגדול ביותר בחיים. כי האובדן הגדול יותר הוא מה שמת בתוכנו בעודנו בחיים. אובדן הכוחות והבריאות. אובדן הצלילות. אובדן התנועה. הזיקנה הקשה. אובדן שמחת-חיים ותשוקת-חיים.

החיים שלי קשים במיוחד בשנתיים האחרונות בהן אני גרה בירושלים, עיר הולדתי, במחלקה סיעודית בבית אבות. את כל זמני הערות שלי אני מעבירה בישיבה חסרת מעש על כיסא גלגלים. רוב הזמן אני מבולבלת וחיה פחות או יותר בין ארוחה לארוחה. את חלק מהארוחות באים להאכיל אותי בני משפחתי, במיוחד בני הצעיר שמגיע כל ערב, אלא אם כן מגיע מישהו אחר, כמו למשל במוצאי שבת האחרון שבתי יונה ובעלה גבעון הגיעו. לעתים זוכרים ופוקדים אותי בחיבה בני משפחה מצד בעלי המנוח. גם שלושת אחיותיי מגיעות במסירות-נפש לבקרני בכל שבוע.

נכון שיש כאן פעילויות כל הזמן. יש תוכניות. אבל אני לרוב עייפה, יושבת לי בכיסא גלגלים, חלק גדול מהזמן העיניים עצומות, אני נאנחת הרבה. וכי איך לא איאנח כאשר הגוף כואב וכל פעילויותיי הכי אינטימיות נעשות על ידי אנשים אחרים: מאכילים ומשקים אותי ורוחצים אותי ומנגבים אותי ומלבישים אותי ומפשיטים אותי ומחליפים לי את החיתולים ומושיבים אותי בכיסא גלגלים, ומכיסא הגלגלים מעבירים ומשכיבים אותי במיטה. ומהמיטה לכיסא הגלגלים ושוב מאכילים ומשקים, ורוחצים ומנגבים… אפילו כוס של מים אין ביכולתי להחזיק ולקרב אל שפתי.

למען האמת החיים שלי תמיד היו קשים. אך לפני שעברתי או הועברתי למחלקה הסיעודית גרתי כמה שנים במחלקה הפתוחה שם אפילו הרגשתי סוג של פריחה. הייתי נפגשת עם חברות מהמקום, אחר הצהרים היינו רואות יחד בטלוויזיה את הסדרה "יפים ואמיצים" שכל כך אהבתי. הייתי נהנית להשתתף בהרצאות על פרשת השבוע, בשיעורי התעמלות ובחוגים למלאכת יד. אני זוכרת איך לא פעם גרמתי לסובבים אותי לרגשי התפעלות ונחת. זכור לי למשל מקרה אחד כזה שהיה באחד מימי ט"ו בשבט, כשהצלחתי לדקלם מתוך זיכרון ילדותי:

בחמישה עשר בשבט, בבוא אביב אלינו, יורד מלאך, פנקס ביד, רושם כל ציץ כל עץ כל בד, וכל נטעי גננו. מעיר אל עיר, מכפר אל כפר, נישא הוא על כנפיים. חוקר בגיא, בודק בהר, עובר ביעף את המדבר, ושב אל השמים. וכשהפנקס יהיה מלא, עץ וציץ ושיח, כשהמדבר יהפוך שדה, וכל ארצנו גן רווה – יופיע המשיח.

אני אישה דתית. הדת היהודית אהובה עלי וממלאה את כל הווייתי. אבל מאז ומתמיד לא נטיתי לקיצוניות, קנאות או פאנאטיות מוגזמת. למרות הרקע החרדי שלי, מאז ומתמיד בכל הבחירות לכנסת תמיד שמרתי אמונים למפלגה דתית לאומית שנחשבה מתונה, המפד"ל, עוד מהימים שהייתה הפועל המזרחי.

נולדתי, לפני 85 שנים, דור שישי בירושלים, למשפחה מיוחסת של רבנים וצדיקים. מצד אבי אני מיוחסת לשושלת של ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. הדת היהודית על כל מצוותיה ודקדוקיה העתיקים מילאה את כל ישותנו. מצוות הדת היוו את התוכן והמהות של כל החיים שלנו. נולדתי וגדלתי בשכונת מאה שערים בירושלים, במשפחה דלה שחיה בצמצום עד כדי סיגוף. בנוסף לעוני הפיזי, הייתה גם דלות רגשית. כל גילוי של רגשות חיבה, הבעה של צער, התפנקות או קלות דעת היו זרים אצלנו ואפילו זכו לגינוי. לא היו במשפחתי חיבוקים, נשיקות או מילים חמות, לא בכי ולא צחוק. החיים היו כמו תפקיד שיש למלא בכובד ראש וברצינות.
אהבתי לתנ"ך ובמיוחד לסיפורי התורה נטועה בתוכי מאז ימי ילדותי, עת הייתי מאזינה לשיעורים לנערי בר מצווה שאבי היה מלמד ומשנן עם הנערים. תוך כדי האזנה לשיעורים הללו, הייתי לומדת בעל פה קטעים שלמים מפרשת השבוע וההפטרה. אותם ימים היוו את הרקע לחיבתי לעולם התנ"ך. לימים, כשעברנו לגור במושב וגם אחר כך כשחזרנו לירושלים, הייתי מקפידה לצפות בחידון התנ"ך שנערך כל שנה ביום העצמאות. לעיתים היו משיגים לי כרטיסים לאירוע החי בבנייני האומה. ובשנים האחרונות כשנהגתי לצפות בחידון בטלוויזיה, מדי פעם הייתי יכולה להוכיח את בקיאותי כאשר הצלחתי לענות בגאווה על חלק מהשאלות שנשאלו בחידון. במושב, אצל המורה יהודית גורסקי, נערכו בכל שבת שיעורים בפרשת השבוע, ובסיום כל ספר היא הייתה עורכת חידונים. תמיד זכיתי במקום הראשון. אפילו כאן בבית האבות, בשיעורים בפרשת השבוע, מדי פעם עולים בי מתוך תהום השכחה הבזקים וניצוצות בהם אני מצליחה לצטט שברי פסוקים מהתורה שהיו שגורים על פי מילדותי.

נולדתי בירושלים בזמן שלטון האנגלים בארץ. בספרי ההיסטוריה מתואר איך בדצמבר 1917, נכנס הגנרל אלנבי בראש צבאו לירושלים והביא לסיומן של מאות שנות שלטון עותומאני ולתחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. אני יודעת מסיפורי אמא שלי וסבתא שלי, שהיו מספרות לנו, איך הם והדורות שקדמו להם חיו כאן בארץ כל השנים תחת שלטון התורכים. היה בבית ביטוי: זה וזה… היה בזמן התורכים.

אמא שלי הייתה רווקה כשנישאה לאבי שהיה אלמן ואבא לשני ילדים קטנים. כשהורי נישאו נשלחו שני הילדים לבית יתומים דיסקין, אותו בית יתומים שבעלי נשלח אליו בילדותו כשהתייתם מאביו שנפטר בגיל 36 מדלקת ריאות.

להורי נולדו יחד עוד 10 או 11 ילדים. בתור הבת הבכורה מאז היותי ילדה קטנה הייתי עוזרת לאימי במטלות הבית והטיפול באחי הצעירים ממני. אחי חיים זכרונו לברכה נהרג במלחמת השחרור, על ידי צלף ערבי, כששירת בתור מפקד צדיק בהר ציון. מצאנו אותו בחדר המתים בעקבות ידיעה קצרה בעיתון שקראנו באקראי. הימים היו טרם קום המדינה. היו לאמי עוד שניים או שלושה תינוקות שכנראה נפטרו ממחלה. כל השנים היה לאימי חשד שאחד מהתינוקות שכביכול נפטר בגיל 10 חודשים, בעצם נחטף ונמסר לאימוץ, בדומה לסיפורים על ילדי תימן החטופים. אימי סיפרה איך הגיעה לבית החולים יום אחד לבקר את התינוק ואמרו לה תבואי מחר ותוציאי אותו מבית החולים כי הוא כמעט בריא. ומשהיגיעה למחרת היום לא מצאה את התינוק. מעולם לא נמסרה לה גופה. ולא היה קבר.

כשילדיי היו קטנים הייתי מדי פעם מספרת להם סיפורים מרגשים, במיוחד סיפורי חסידים וצדיקים, מורשת מבית אבותיי או מהחינוך שקיבלתי. סיפור אחד כזה היה אודות אב אחד ששכב על ערש דווי וקרא אליו את כל בניו וביקש מכל אחד מהם להביא לו ענף. כאשר חזרו אליו הבנים כל אחד עם הענף שבידו, לקח האב כל ענף וענף ושבר אותו בידיו. לאחר מכן שב וביקש האב מכל אחד מהם להביא עוד פעם ענף. הפעם הזאת לקח האב את כל הענפים ביחד, ניסה לשברם ולא הצליח. הסביר האב לבניו: כמו הענפים גם אנחנו. כשאנחנו מאוחדים, אי אפשר לשבור אותנו.

מורשת אבותיי וסיפורי הצדיקים השתלבו עם מה שלמדתי בילדותי בבית הספר הדתי חרדי לבנות שנקרא "בנות-ירושלים". בתור נערה, כשסיימתי את בית הספר למדתי תפירה והתחלתי לעבוד כתופרת כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בהיותי כבת 20 הכירו לי על ידי שידוך את בעלי שגם הוא עם ייחוס משפחתי מכובד, בהיותו צאצא של תלמידי הגאון מוילנא. למרות שהוא היה ממשפחת מתנגדים ואני באתי ממשפחת חסידים, החליט מי שהחליט שהשידוך ראוי.

כשהלכתי להכיר את חתני המיועד, הגעתי לפגישה הראשונה שלנו עם מעיל ישן, למרות שהיה לי גם מעיל אחר חדש יותר, מהודר יותר. רציתי לבדוק אם הוא ישים לב ליופי האמיתי שלי ולא לכיסוי.

התחתנו והבאנו לעולם ארבעה ילדים. שתי בנות ושני בנים. כולם מוצלחים וברוכי כישרונות.
הבת הבכורה – לאה הייתה ילדה יפה ומאוד מוכשרת בלימודים, בציור, ריקוד שירה וכל שאר האומנויות. הגננת בגן הילדים אמרה לי פעם שזה פשע שהילדות לא לומדות פסנתר. הבת השניה יונה הייתה ילדה טובה שלא עשתה שום בעיות. גם היא הייתה מוכשרת. עזרה בעבודות הבית ברצון. אהבה לשיר בקולה הערב קטעי חזנות ביחד עם אבא שלה, בעלי, שהיה חזן בעל קול מתוק וערב. אחר כך נולדו שני הבנים: בני, בלונדיני יפה תואר. ויעקוב, עם עיני שקד כהות ושיער כהה שהלבין בין לילה במלחמת יום כיפור. גם שני הבנים, בעצם כל ארבעת ילדיי, ירשו מאביהם כישרון מוזיקלי. כשהבנים משמיעים את קולם במזמורי תפילה, שירתם מרגשת ומרטיטה את הלב.

כשלאה ויונה היו בנות 4 ו – 3 הסתיים שלטון המנדט הבריטי וקמה מדינת ישראל. כשהילדים שלנו היו קטנים, בגיל גן- בית ספר יסודי, עברנו מירושלים למושב נחלים. הייתה אז בארץ תנועה שעודדה מעבר מהעיר אל הכפר, ובעלי שעבד בתנובה כחלבן, ביחד עם אחיו ומשפחתו החליטו להיענות לאתגר החלוצי ולהגשים חלום לעבוד בחקלאות ולהיות חקלאים. הפרנסה הייתה קשה מאוד. התנאים היו תמיד קשים. כעבור 15 שנים (1955-1970) עזבנו את נחלים וחזרנו לעיר הולדתנו ירושלים.

החיים עם בעלי היו קשים ונטולי הרמוניה. אף פעם לא ידענו לאהוב אחד את השני. אף פעם לא ידענו ליצור חיי שיתוף ואחווה. באופן פרדוקסאלי מוזר, מעט רגעי החסד בינינו, התרחשו בתקופה האחרונה לחייו, עת טיפלתי בו במסירות כשחלה בסרטן, עד שנפטר לפני 16 שנה.

במוצאי שבת שעברה באו לבקרני כאן בתמיר בתי יונה ובעלה גבעון. למרות המצב הקשה, הבלבול והכאבים, היו לנו יחד כמה רגעי חסד.

כשיונה היגיעה ואמרה לי: אמא, הרבה זמן לא נפגשנו,
הגבתי ואמרתי לה: שמעתי שהייתה לך בעיה ברגל.
יונה שאלה מופתעת: מי סיפר לך? מאיפה את יודעת?
ואני שאלתי בחינניות: מה, זה סוד?
יונה התמוגגה מנחת.
היא הייתה מרוצה גם כאשר אפרופו מגפת שפעת העופות שהייתה בחדשות, זכרתי שכשהיה לנו בנחלים לול תרנגולות הייתה זאת יונה שהזריקה לעופות את זריקות החיסון נגד מגיפת הניוקסטל.

לא תמיד אני מצליחה להישאר צלולה ובהירה. בביקורים כגון אלה, קורה שמרבית הזמן אני עם עיניים עצומות, לא מדברת, לא מצליחה להוציא משפט מהפה. ואם יוצאות לי כמה מילים או משפטים קטועים, הם נשמעים לעיתים לא לעניין. הפעם הזאת הייתה קצת שונה. היה אפילו די מעניין.

יונה השקתה אותי כוס מים ועיסתה את כפות ידי ביסודיות בקרם טוב שהביאה איתה. גבעון אומר ידיים קרות ולב חם. אני מסכימה.
כשיונה שאלה: אמא את שמחה שבאנו? עניתי: ועוד איך. יונה הופתעה.
השלמתי בגאווה פסוקים מתהילים:
יונה התחילה – גם כי אלך בגיא צלמוות… ואני השלמתי: לא אירא רע כי אתה עימדי.
היא אמרה: שבתך ומשענתך… ואני השלמתי: המה ינחמוני.
היא אמרה – והיה כעץ שתול… ואני ידעתי להשלים… על פלגי מים.
אשר פריו ייתן… בעיתו
וכל אשר יעשה… יצליח.
היא אומרת: הודו לאדושם כי טוב… ואני משלימה: כי לעולם חסדו.
כל הכבוד אמא! היא אומרת לי בהתפעלות. איך את זוכרת ויודעת הכל!
טוב, אני אומרת לה בחינניות לגבי "הודו לאדושם"… זה לא חכמה, זה קל…

יונה מחייכת בהנאה ומאכילה אותי בסבלנות. ואני לועסת בביסים קטנים ועדינים, דואגת ללקק בקצה הלשון פירורי מזון שמלכלכים את השפתיים: פירה וסלט ירקות, וביצה קשה מגורדת, וגבינת קוטג', וגבינה לבנה וגבינה צהובה. לגבי הגבינה המלוחה אני די החלטית. את זה, לא-לא, את זה אני לא רוצה. כשאני לועסת פיסות קטנות של גבינה צהובה, יונה שואלת אותי: אמא, את אוהבת גבינה צהובה? – כן, כן, אני אומרת לה.
היא מזכירה משהוא לגבי הכולסטרול, שבגללו היו זמנים שהשתדלתי להימנע מגבינה צהובה. ואני נזכרת שכן, ואומרת לה: ככה פעם אמרו.
גם יונה אוהבת גבינה צהובה. למרות הכולסטרול.

אני נאנחת ובולעת בעדינות ובצייתנות מעדן חלב דני בטעם שוקולד, המעורבב עם התרופות הכתושות לאבקה. זה ממש לא טעים, אבל אני נאנחת, מבינה שאין לי ברירה.
גבעון מצליח להצחיק אותי דווקא בקשר לאנחות. אנחנו צוחקים צחוק משוחרר ובריא.
רגע של חסד.

לפעמים, כמו עכשיו, יוצאות לי מהפה מילים כמו: תעשי לי, תעשי לי, תעשי לי, תעשי לי… או: תביאי לי, תביאי לי, תביאי לי, תביאי לי… יונה שאלה: מה להביא לך?
יצא לי מהפה מילה כמו פאראוואנעס, או שאלאבאנעס.
היא שאלה: אמא, מה זה פאראוונעס?
אמרתי לה: זה קרשים שמחוברים ביניהם.
מה? – היא שאלה מופתעת, בתור סכך לסוכה?
לא, הסברתי לה, למרבה הפתעתה, לסוכה זה דק יותר.

פתאום, בלי קשר לכלום, פתאום יצא לי מהפה כמה פעמים: תסלחי לי, תסלחי לי, תסלחי לי, תסלחי לי…
יונה שאלה: על מה לסלוח?
וכשלא עניתי, והיא חשבה שאני כבר לא שם, היא אמרה שביחד עם אלוהים ועם השכינה…
עושה רושם שאלוהים בחסדו אכן רוצה בגאולתנו.

הלילה עוד מעט יורד. אבל אני, כבר שנים שאין לי מושג מתי יום מתי לילה. אין לי מושג איזה יום היום ומה השעה. אינני יודעת בדיוק האם עכשיו בוקר או ערב או צהרים. אין לי משפטים ובקושי יש לי מילים. אבל עמוק בתוך לבי שוכנת תפילה. ועכשיו שסיימתי את ארוחת הערב, ויונה וגבעון תכף יעזבו לדרכם ויחזרו לביתם שבתל אביב, תיקח אותי המטפלת לחדרי ותשכיב אותי לישון. ולמרות כל הקושי והכאב, עכשיו ובכל זמן, מאחורי כל ייסורי הגוף, בעומק לבי מונחת שקטה אותה תפילה זכה ומנחמת:

היה בשכלי, אבי, במשך כל היום.
היה בשכלי, אבי, בקומי, וזהר עלי היום במשך כל היום.
תן וכל דקה תהיה זמן שבו אני שוכנת אתך.
ואל תניח לי לשכוח לתת את תודותיי בכל שעה על שנשארת אתי,
ותמיד תימצא כדי לשמוע את קריאתי לך ולענות לי.
בערוב היום תן וכל מחשבותיי יהיו עדיין עליך ועל אהבתך.
ואפשר לי לישון בלב בוטח, בטוחה בדאגתך,
ומאושרת ביודעי שאני בתך.

אבי, הרי כל רצוני הוא לזכור אותך!