שי יקר,
מזל טוב והרבה ברכות על הולדת עומר,
איזה שם יפה…
אני מתרגשת ממילותיך.
וכשתתפנה אשמח מאוד להיפגש,
רק שנינו. לדבר על הימים ההם, וגם להכיר אותך היום.
ואמה – כל הכבוד! אשמח להגיע למפגש שכזה,
אנחנו הבני דודים, בלב פתוח.
שבת שלום יקרים,
אוהבת אתכם.

הו.
ברכות ברכות ברכות.
מעומקא דליבא.
מעומק הלב.

הנה שיר במתנה.

ילד הוא משהו אחר – יהודה עמיחי

ילד הוא משהו אחר. מתעורר
אחר הצהרים ומיד מלא מילים
ומיד מזמזמם ומיד חם
ומיד אור ומיד חושך.

ילד הוא איוב שכבר מתערבים עליו.
והוא לא יודע. הוא מתגרד בגופו
להנאה ואין עוד כאב.
ומחנכים אותו להיות איוב מנומס.
לומר "תודה" שאדוני נתן,
ולומר "בבקשה" שאדוני לקח.

ילד הוא טיל לתוך הדורות הבאים,
שילחתי אותו: אני עוד רועד ממנו.

ילד הוא משהו אחר: ביום גשם
אביב להציץ דרך גדר גן עדן,
לנשק מתוך שנה

ולשמע צעדים במחטי הארנים הרטובים.
ילד מציל ממות.
ילד. גן. גשם וגורל.

ההתכתבות הזאת בינכם שי ויעל מחזירה אותי לשנים ההן
בהן נועה היתה החברה הכי טובה שלי.
שותפה לסודות. לאהבות. לשפה הסמלית שהיתה רק של שתינו.
ואנחנו גדלים ונהיים מאופקים ורציניים ואחראיים
ושוכחים לדבר בסודות ובאהבות ובמילות צופן. או מוצאים אנשים אחרים
לגלגל איתם את סיפורי האהבה שעולים בנו.

אני רוצה לחיות במין קהילה כזו,
שעדיין למרות ההתרחבויות של החיים והאחריות
יש בה מקום להתאהבויות ילדותיות, ולשובבות נעורים, ולאיכות הזאת של חברות מצחיקה וקרובה
ומתבוננת, ולא מוצאת מילים, ומוצאת אותם מחדש תוך כדי בילבול ופתיחת הלב.

מה דרוש כדי לדבר באמת את הכמיהות העמוקות?
איזה מן מרחב יכול לאפשר לי לפרוש עם נועה או איתך שי לחדר הצדדי, ולספר על הדבר הזה שיכול להראות טיפשי, אבל הוא מה שבאמת מעניין את הלב המתרחב והמתפלא?
אולי דווקא המרחב הזה הוא מן חדר צדדי שכזה.

נראה לי שעכשיו שי יהיו לך ימים עמוסים של דאגה טובה
ורכה עם עומר וגל ומיטל
ואנחנו ניפגש במימד הזה,
ובקרוב
באפריל, אני מזמינה מפגש בני דודים
מלב אל לב.
שעיקרו אינו ארוחה
או חג
אלא חסד נעורים
והכרות מחדש עם מי שאנחנו היום.

מזל-טוב! הללויה. אללה הוא אכבר.
חיבוק למיטל ולגל ולעומר ולעצמך.
מצטרף לאהבת האחדות ולאהבת המשפחה המורחבת.
נתראה באפריל…

בנות דודות אהובות!!!! (כמובן שגם אתה כלול, אורי)
רק עכשיו יצא לי לקרוא את התגובות שלכן…. ואני מחכה לא רק לאיחוי, אלא גם לברכות: בשעה טובה ובחבלי לידה לא קלים, עומר, אחות של גל, יצאה לאויר העולם. אחרי יממה לא קלה וקצת סיבוכים, מיטל מרגישה מצוין ומלאכת הבריאה המופלאה – הושלמה.
יעל, חברתי הטובה ביותר בשנות ילדותי ונערותי – הרי לא שוכחים חסד נעורים.
לשמחתי, אין בנינו שום ריב, אלא ריחוק מקולל שהלך והתרחב עם השנים (הרי פישרו ויסודו של הריחוק נשכחו כבר מזמן מהלב).
אמה, בת דודתי הגדולה תמיד, לצערי כן יש ריחוק, שבמקרה הזה פישרו הוא פיסי-גיאוגרפי בלבד. לשמחת כולנו, שתי המשפחות התרחבו עד מאד, לדאבון ליבנו ראשיהן (המשותפים) הלכו לעולמם, אבל אף פעם לא מאוחר לקיים את צוואתם (הכתובה והרוחנית כאחת) -
לשמור על אחדות המשפחה. לא צריך "להטיל" הכל על כתפי הורינו (שגם כך רחבות מספיק). אנחנו יכולים להיפגש, לדבר, לכתוב – גם בפורומים מצומצמים יותר. סבתא פאני תמיד שמחה, וחיוך גדול עלה על שפתיה, כאשר היא שמעה על פגישה של אורי ושלי, של איל וגלעד וכו'.
יעל – כמובן, גם אני מבקש סליחה על שנים אבודות, אבל יש לפנינו עוד רבות וטובות. במקרה שלנו, קל ופשוט לגשר… אנחנו צריכים רק לדבר! אוהב אותך בת דודתי.

שי

אורי,
ראיתי אתמול תמונה שלך אצל ההורים.
אני מתגעגת אליך.
יעל

היה שווה לי לפתוח את הבלוג הזה בשביל הנס הזה.
מברך ומודה על הסליחה, על הקירוב, על הריפוי.

מצטרפת למילים של יעל.

לקראת שי.
אל מול שי.

לא היתה ביננו מריבה. וגם לא ריחוק.
אבל הקירבה שנוצרה פה, במילים ספורות, במרחב משותף,
משמחת לי את הלב.

יקרים ואהובים,
תודה על התגובות המתרגשות, רגישות, מרגשות.
חשוב לציין שמילות התפילה הן אינטגרציה של פסוקים מתוך הקורס בניסים.
יהי רצון שנזכה כולנו לרפואה שלמה. אמן.
חיבוקים לכולכם, יונה.

אמא יקרה ומשפחה נפלאה ואהובה,
ראיתי אתמול את ההצגה הנהדרת של חנוך לוין "הרטיטי את ליבי",
ואולי בהשראתה אני אכן מרגישה את ליבי רוטט שוב ושוב למקרא המילים.
המילים שכתבת אמא, שהגיעו מהלב, פותחות גם את לב הקוראים.
כל תגובה בבלוג הזה כתובה מלב פתוח לרווחה ועם חמלה.
אני חושבת שיש לך השפעה נרחבת ועמוקה עד מאוד,
ואני גאה בך, מעריכה ואוהבת אותך עד מאוד.
וכמו אחותי, בליבי תפילה שהינך יודעת זאת.

ואם במכתבך כתובות מילים לגבי עוינות בתוך המשפחה, מריבה עתיקת יומין,
גם בליבי אני מזהה ריב וריחוק.
זה שנים שאינני מדברת עם בן דודי (שי…),
וכשאני קוראת את תגובותיך הרגישות שי, הלב שלי נפתח,
סולח ומבקש סליחה.
יעל

אני מצטרף להתרגשות מהכנות, מהיכולת להיכנס לגוף בכיסא גלגלים ולנפש תשושה ולבטא את החוכמה והאמונה שנותרו.

גם אני גיליתי דברים חדשים על המשפחה שלי. הסיפור נוסח חטיפת ילדי תימן – מזעזע. הרקע האידיאולוגי למעבר לנחלים – מפתיע. הריב העתיק בין הדודות – תמוה. אגב, נדמה לי שהמשותף לכל הדודות היא האהבה ל- "היפים והאמיצים" והחיבה לדרמות וטלנובלות מציאותיות.

המשפט שמתאר את היחס לבת יונה יכול להתפתח למונולוג נפרד. נראה כאילו גם שם יש קונפליקט לא פתור.

גם אני דחיתי את הרעיון לתעד את החיים המופלאים של סבתא פאני עד שהיה מאוחר מידי.

תודה, אמא, על השיתוף הזה. על הלימוד על תחתית הקושי של הזיקנה. על השלמת הפסוקים מתהילים. על אהבת האם והאדם. על המסירות לאמת.