בין יום השואה ליום הנכבה-עצמאות

לפני שבוע הלכתי עם נטע לים של סבתא פני. בסוף רחוב גורדון, כשנפרש מולנו הכחול הגדול נשמעה הצפירה לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השילוב הזה של תיירים תמהים, צפירה של מלחמה, רחש הים התיכון ותמונות השואה שצפות כאינסטינקט הנובע מאילוף של מערכת החינוך בה התחנכתי – שם את האבסורד הישראלי בתוך סרט קצר שחושף הכל. הגלים שהמשיכו לדהור כאילו כלום סיפרו לי על יותר מ- 170 מיליון נרצחים שנספו בג'נוסיידים (רצח עם) במאה ה- 20. סינים, רוסים, ארמנים, צוענים, רואנדים, נאמיבים, דארפורים, מזרח טימורים, יוגוסלבים… באו לי בהזייה. נעמדו כמוני בצפירה. והעולם שותק ואני בים.

בטיסה מפאריס לכאן סיימתי את הספר המרגש והאמיץ "לנצח את היטלר". אברהם בורג – לא מה שחשבתם. בורג נפרד בספר מהדבקות ברעיון הציוני מתוך התבוננות אמיצה בשורשי הסכסוך – בין השאר בתסביך ההתקרבנות היהודית ובמעגל האימים של מקרבן-קורבן (מפרעה דרך גוליית, אדריינוס, אספסיינוס, חמלניצקי, היטלר ועד ערפאת כמובן), בשורשי השואה – בין השאר בשנאת הזר ובתהליך הקולוניאלי, וכן – באחריות של המדיניות הישראלית לעליית האנטישמיות ובמשיכה האירוטית שלנו למוות. וכך הוא כותב:

"כבר הרבה שנים אני חש כי נוכחותה הבלתי פוסקת של השואה בחיינו, כמעט בכל התחומים, הופכת את הקיום היומיומי לשזור בה בלי הפרדה. הישראליות והשואתיות ירדו כרוכות יחדיו לעולם והן מלאות זו בזו. מהרגע הראשון של גרמניה הנאצית ועד לאקטואליה העכשווית של ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שעובר הזמן השואה נוכחת בקרבנו הרבה יותר משהיתה כאן ברגעיה וברגעינו הראשונים. תחילה לא הבינו, אחר כך לא יכלו לעשות כלום, אז בא האלם הגדול ומיד לאחריו הניצול הפוליטי והמדיני, ומאז הכל מוצף כאן בלא הפסק".

בורג אפילו מעז להשוות בין תקופת הדגירה והקינון של הנאציזם בגרמניה (לפני עליית היטלר לשלטון) לבין ההווה הישראלי אל מול השכן הפלסטיני. אז וגם עכשיו – שלטה תרבות של הדחקה, כחש ושקר. "הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל-כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות" כתבה חנה ארנט על החברה הגרמנית שעצמה עיניה. ואילו אריק הופר מזכיר ש"העמדות הפנים הגדולות ביותר שלנו אינן מיועדות להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות. הדבר שהכי קשה להסתיר הוא משהו שאיננו נמצא שם". וכמה גדולה היא הריקנות המסתתרת מאחורי הכחשת אחריותנו למתרחש כעת בעזה, בבלעין וביפו.

כמוני, גם בורג נמנע מאכילת פגרי בעלי חיים, מתנגד מוחלט וחסר פשרות לעונש מוות באשר הוא ומערבב שירים עבריים מאלתרמן ועד חווה אלברשטיין יחד עם סוגיות תלמודיות וציטוטים מקראיים. אלא שבזמן ששורש עולמי המוסרי והתרבותי מושרש בתפיסה תבונית, שורש עולמו המוסרי והתרבותי של בורג נמצא בדת היהודית. ואולי בעצם גדלנו שנינו מאותו שורש של אהבת השם. אהבת האמת.

"במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצלחנו להציב חלופה ערכית נשגבת שתוכיח שדווקא העם היהודי, שאופיין באוניברסליזם, יכול להיות גשר בין עמים ומקומות גם בעת ריכוזו הלאומי, וכי השכלנו להבין אלפי שנים ומאות שנים דורות לפני כל נביאי הגלובליזציה את הכוח הנפלא הטמון בריבוי פנים וברב-תרבותיות. במובן קיומי עמוק, ההסתגרות של ישראל בתוך עצמה, הניתוק הרוחני המהותי שלנו כלפי אומות העולם כולן, להוציא ארצות הברית של אמריקה – הם הכניעה למתקפה של היטלר".

ועוד לא הזכרתי את יחסיו המורכבים של בורג עם האבא הגדול והאמא הגדולה ואת הפרידה היפה והמרגשת מהם בספר. ועוד לא אמרתי הכל. אולם כאן יש לסיים ולהביא מלים נשיות יותר ואופטימיות יותר. מלים של אתי הילסהום שנספתה בשואה והשאירה אחריה מצבה רוחנית בדמות יומן, ואחריהן – מלות תפילה של אחותי אמה שם-בה לכבוד יום הנכבה-עצמאות הזה.

"אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא על ידי כך שנחייה אותם כבר עכשיו בליבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום.
…לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכחוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים . בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד".

יהי רצון שנמצא ביום העצמאות הזה
את הנקודה העצמאית והייחודית
שבתוכנו
המאפשרת לנו להיות מי שאנחנו
להיות אנחנו עצמנו
ללא תלות במה יחשבו עלינו
או במה שמצפים מאיתנו.
וללא תלות בתמיכה או באישור חיצוני
ומתוך נקודה זו
עצמאית חופשיה ומשוחררת
לחזור אל התלות העמוקה שלנו
אחד בשני.
כפרטים וכאומות.
שממנה נובעת אחריות גדולה.

הפוסט הזה פורסם בתאריך אנרכיזם ואקטיביזם, היסטוריה, טקסטים לא שלי, ספרים גבירותיי. קישור קבוע.

8 תגובות על בין יום השואה ליום הנכבה-עצמאות

  1. מאת שי:‏

    חיכיתי וחיכיתי וזה הגיע. אמן

  2. מאת אסף:‏

    הי אורילה… יש לי משהו לחלוק איתך ואין לא כול כך קשר למאמר למעלה… (שממש נהנתי ממנו)
    רק רציתי לכתוב לך על החוויה שלי מהפגישה שהייתה אצלך על תמרה לפני שטסתה, ויותר ספצפית לכותב על מה שהרגשתי כשיצאתי והתכלתי ללכת לכיוון פנים תל אביב.
    יאצתי מהדירה והתחלתי ללכת והרגש הדומיננתי באותו רגע היה עצב ופחד, הרגשתי כמו לפני שבוכים.. אני חושב שזה קשור לשתי דברים הראשון הוא הפרידה ממך והשני והיותר קונקרטי הוא ההבנה שאני ממש מפחד לנוסע לתמרה, כשאני חושב על עצמי גר בתמרה אני רואה את עצמי מאושר אבל בתוך הדמין הזה מופיע גם הפחד מאוטיזם, אני מפחד לחיות בתמרה ואז לחזור לחברה "הרגילה" כדי לרקוד או ללמוד או כל משהו אחר שאני עסוי לחזור בשבילו, ולא לדעת איך להיתמודד איתה. כמו שאמרתם בפגישה שלחיות בתמרה זה חוויה רדיקלית, אני חושב שזה מדהים ואני חושב שככה אני רוצה לחוות תקשורת אם אנשים, אבל מה עושים אם אחר כך? ההחלטה הזאת של לעבור לתמרה מרגישה לי כמו משהו נורא סופני (ואולי עכשיו אני יותר מבין את קונצפט המסיבת פרידה שהייתה לך לפני שנה) מן נקודת על חזור כי אחר כך אני לא יוכל לחזור לחיות בעיר בלי קהילה ובלי תקשורת אלטרנטיבית… אני חושב שהפחד הזה גם היתחזק כשתיארת את ההרגשה שלך כשהייתה עכשיו פה ב"חיים הקודמים שלך"…
    עכשיו אני מרגיש טוב אם הנושא אבל יכול להיות שזה ביגלל שהכלתתי לעזוב את הנושה עד שתיהיה לי תשובה יותר בורורה של מה שאני רוצה שנה הבאה… רק רציתי לחלוק איתך את זה..
    אוהב
    אסף

  3. מאת ברלינאי קטן:‏

    עשית לי חשק לקרוא את הספר, למרות שעד כמה שאני מבין את בורג מדובר בבורגני צבוע שפולט כל מיני עיסות "פוסטיות" למינהן מאינטרסים לא ברורים. בסופו של דבר מאוחרי הליברליזם האירופאי שהוא מייצג מסתתרות גם ערימות של גופות, או במילים אחרות, קפיטליזם אירופאי מתורבת עדיף בהחלט על מכונות המלחמה האמריקאיות, אבל צריך גם להבין שמחרחרי המלחמה לא היו יכולים להצליח בלי הלגיטימציה שניתנת להם מ"אנשי השלום" הבורגני והמתחסד שלא מנסה בשום שלב לקדם שינוי אמיתי אלא פשוט לווסת את המערכת.

    מקווה שהכל טוב ושאתה לא מתכנן עוד מסיבת פרידה.

    נשיקות

  4. מאת ברלינאי קטן:‏

    ויש לי עוד שיר ילדים קצר וחמוד שמצאתי בספר של אריך פריד, משורר יהודי אוסטרי אנטי ציוני, בזמן שניקינו את הדירה.

    מעשי?

    מאז שהעכבר
    ראה חתול מת
    במלכודת עכברושים
    הוא מתכנן את המפכה

  5. מאת יעל:‏

    אורי יקר,
    כיף לחזור להתכתב איתך דרך דפי הבלוג.
    חזרתי עכשיו ממפגש עם המשפחה (מהצד של אמא).
    יש לך ד"שים.
    אוהבת, יעל

  6. מאת אלכס קון:‏

    היי אורי אתה עוד בתל אביב? אם בא לך להפגש תרים לי טלפון 0503408473

  7. מאת אורי אילון:‏

    ראשית, כעת כשאני בתמרה, רמיצי להזכיר שיש לי גם מייל שאפשר לתקשר דרכו.

    לשי – אל תפסיק להאמין ולחכות. בסוף הוא יבוא. גודו. כלומר, המשיח. גם אני עדיין מחכה לפגישה המובטחת של שנינו. ויש לי תודה גדולה על הזמן האיכותי שחלקנו ביחד עם הבני-דודים בסלון שלי.

    לאסף – איזה מתוקון אתה! אתה מעלה נקודה שגם מעסיקה אותי בימים אלה. איך לחזור לחיים שבחוץ, איך לתקשר עם העולם שמחוץ לבועה. מה שמקל עלי זו ההתכוונות המתמדת כאן לעבודה שלום בעולם שבחוץ. בקולומביה, בפלסטין, בגרמניה. כתבתי על זה פעם – על החובה לנצל את הפריבלגיה שיש לי כאן לחיים שקטים ומאושרים, לתקשורת עמוקה וכנה, לשותפות אמיצה בחקר האמת – כדי לחזור אחר כך למקומות משוללי פריבלגיות שכאלה. יש עוד הרבה מה לכתוב בהקשר אבל אני צריך ללכת עכשיו. ואמשיך בקרוב.

    ליוסי – שיר נוסף של ידידנו האנטי-ציוני אריך פריד שדן נתן לי:

    מה הם החיים
    תירגום מגרמנית: עמית קרביץ

    חיים
    זה החום
    של המים באמבטיה שלי

    חיים
    זה הפה שלי
    בחיקך הפתוח

    חיים
    זה הזעם
    על אי הצדק בארצותינו

    חום המים
    אינו מספיק
    אני מוכרח גם לשכשך בו

    פי בחיקך
    אינו מספיק
    אני מוכרח גם לשכשך בו

    פי בחיקך
    אינו מספיק
    אני מוכרח גם לנשקו

    הזעם על אי הצדק
    אינו מספיק
    אנחנו מוכרחים גם להבינו לעומק

    ודבר מה
    לעשות נגדו
    אלו החיים!

  8. מאת אורי אילון:‏

    http://www.palestine-pmc.com/details.asp?cat=3&id=1627
    ספר חדש של אברום בורג באנגלית. חיכיתי לספר הזה…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>