אני נכנס למטבח
דנה וסיסיליה מכינות עוגה לכבוד יום הולדתה של ונדה
היא מריחה נפלא
אני מרסק את רסק תפוחי העץ כמו שאמא כתבה במתכון ששלחה
כמו שעשתה תמיד ואני הייתי לוקח צלוחית עמוסה ואוכל כמו תינוק
"אל תשים קינמון" היא כתבה לי או "אולי רק בקטע קטן – לנסות איך זה"
אני מגלה כתמים לבנים בעוגה ושואל מדוע
דנה מתוודה שזה מוצר חלבי
המטבח הוא טבעוני
גם בגלל שזה מקום המתיימר להיות הילינג ביוטופ וגם בגלל העכברים
החיוך שלי נעלם
אני יוצא מהמטבח המחולל שלי
אני מגיע ללילה הכתיבה של הקורס האינטנסיבי בו אני כותב עכשיו
אני מקשיב למוסיקה הקלאסית שברקע אבל לא מצליח להירגע
משהו בוכה בי
ולא מפסיק
דנה וסיסיליה מגיעות עם התה והקפה מהמטבח של הקמפוס (העוגה עדיין בתנור)
אני קם, מצלצל בפעמון ומספר את הסיפור.
מוסטפא אומר שהוא מכיר את התחושה שמשחקים לך במטבח אבל רק הייתי צריך לחכות כי זו היתה הפתעה
אניה אומרת שאני נראה כמו אדם זקן
מרה אומרת שהיא אוהבת את הרדיקליות שלי אבל העוגה תיאכל במילא ושאני צריך ללמוד לתעל את האנרגיות שלי למקומות חיוביים יותר
דנה אומרת שהיא חושבת להפוך לטבעונית רק בשבילי
לוקאס אומר שלמרות שהפרעתי עם העוגה, זה על ג'וי וזה על בסקטבול ושאנחנו נהיה הראשונים שנשכנע את המבוגרים לעשות שינוי
איב אומר שהוא מבין ללבי ושזה על אמון. אמון בחזון. שאומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. זה נושא משמעותי לכל הקהילה ולא נפתור אותו הלילה. הוא מבקש שאמשיך להביא את הנושא אבל גם לא להזדהות. הוא רוצה להסיר את העננה מהחדר, גם ממני.
המחשבות על לעזוב את המטבח גדלות ומתנפחות ל- לעזוב את הקהילה.
אני עוזב מחר.
לוקח את המזוודות ובורח.
הפתעה? כמה קטנים אנחנו שהדרך שלנו להפתיע מצטמצמת רק לקמח וסוכר בתנור.
אני זקן? כמה זה ברור שהיא אומרת זאת ממבוכה. כי אין לה מה לומר.
העוגה תיאכל במילא? גם הכיבוש בפלסטין במילא יימשך. ואולי הוא לא יימשך אם אנחנו נפסיק לשתף איתו פעולה?
האם באמת האנרגיות שלי מתועלות לדברים שליליים כשאני מעלה את המודעות של הקהילה שבה אני חי לצביעות שלה?
כמה זה קשה להימנע ממוצרי חלב בקהילה טבעונית?? להיגמל מסמים – זה לא קל. להפסיק לשקר באהבה – זה ממש לא קל. אבל מה הבעיה לאפות ולאכול פאקינג עוגה טבעונית.
פתאום הפסקול של "הדוור" ברקע ואני נמס.
הרי לרסק התפוחים של אמא תמיד הייתי מוסיף גלידת וניל. גלידת וניל. עם חלב כמובן. לא ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים של הרפתות. ואולי ידעתי והעדפתי להעמיד פנים שאיני יודע? ואולי ידעתי אבל המודעות לא היתה מפותחת מספיק כדי שזה ישפיע על חיי? וכמה שנים לקח מרגע שידעתי עד שהפסקתי? ואם היתה לי קהילה משקפת ותומכת האם זה היה לוקח לי פחות זמן – לעשות את מה שאני אומר, להיות אותנטי, ללכת אחרי האמת העמוקה שלי, לחיות חיים של חמלה ושל קודש, להיות אחד עם הבריאה.
איב שם את הפסקול של "ריקוד מושחת" וכולם רוקדים מסביבי
נורא שמחים ומאושרים שסוף סוף יש משהו שמסיר את העננה
או נותן אשליה של הסרת העננה
אני ממשיך לכתוב כי אין לי שום מקום בלב ששמח עכשיו
כי הגוף שלי קפוא ואפילו מים ביקשתי מאניה להביא לי
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני לא יכול לרקוד גם כשעצוב?
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני משקר?
כולם מסתכלים עלי לראות אם אני מיישר קו עם הריקוד, עם הג'וי של הקבוצה, עם חוסר ההזדהות.
ריח הסיגריות חודר לחדר והמוסיקה מחרישת אוזניים. כשזה בדיסקוטק – אפשר ליהנות מזה. כשזה בתמרה – כל הגוף כואב.
אניה פורצת בצחוק גדול. ניהליזם מוחלט.
עכשיו גם ריח של עוגה. היא כאן. ואני תחת מתקפה.
מלחמה של פעילי שלום.
לא אכנע. אמשיך לדבוק בהתנחלות שבלב החדר ולהזכיר לכולם שיש יצורים חיים שסובלים בגלל שהם נהנים מעוגה.
אני קם לראשונה כדי להתנצל בפני ונדה. "לא ידעתי שזו הפתעה. לא רציתי להרוס. רסק התפוחים הוא מתנתי ויותר מאוכל – אני מעניק לך את האמון שלי ואת האהבה והאיחולים והתפילות שלי לשנה טובה”.
ונדה מזכירה לי שכל אחד עושה ככל שביכולתו. היא אומרת כמה מילים, כמו אוצר של חמלה, ואני מיד סולח.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הרבה זמן לא חייכתי מפוסט שלך.
לדעת שאתה אנושי – ממש הרגשה מחממת את הלב.
אני מצרף לך עוד מתכון מהאוסף הטבעוני, אותו אני הולך לנסות לקראת מסיבה בשבת.
משום מה, כל מי ששומע "מתכון טבעוני" מייד חושב על אוכל בריאות.
המתכון המצורף שולל אפשרות כזו.
דרך אגב, מה זה PRV?
מנסיוני עם אנשים וחברות (שהרי גם חברת היי-טק, בה אנשים עובדים באופן אינטסיבי זה עם זה היא חברה אשר משקפת לך לא רע), לא כדאי להגיד "יהיה שונה או לא יהיה" משום שאתה תגלה שהוא לא יהיה וחבל.
עוגת תמרים ודבש
==========
חבילת מרגרינה ללא מלח
250 גרם תמרים מעוכים ללא גרעינים
240 גרם דבש
170 גרם פיצפוצי אורז
חבילת קוקוס טחון
לבשל את המרגרינה התמרים והדבש על אש בינונית עד שהעיסה נעשית חלקה.
להוריד את הסיר מהאש, להוסיף את פיצפוצי האורז ולבחוש עד שיתערבבו היטב.
לפזר מחצית מהקוקוס על תבנית מרובעת, להוסיף את עיסת התמרים ולהדק אותה בידיים לתבנית, לפזר את שארית הקוקוס, לחתוך לריבועים ולצנן במקרר עד שיתקשה.
שיר ששלחתי לאחותי אתמול.
נראה לך שהוא מתאים?
לי הוא נראה ברוח תמרה.
כולנו זקוקים לחסד
=========
ביצוע: נורית גלרון
מילים: נתן זך
לחן: אילן וירצברג
כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.
כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.
כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.
שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.
כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.
כמו שמש שזורחת…
אורי יקר,
מספר מחשבות לקריאת מילותיך:
אני מזדהה איתך לגבי תחושות הבעלות על המטבח… גם כשחבר נכנס "לי" למטבח "שלי" ומכין מיץ תפוזים, ומשאיר לכלוך אחריו…קשה לי מאוד. נו אטצ'מנט לגבי המטבח? אנושי ביותר!
יחד עם זאת, אני קוראת את הפוסט, קוראת את הכאב והשבר וגם את הנוקשות.
אפילו נוקשות שנשמעת כמו דתית – "חילול הקודש/המטבח הטבעוני".
גבולות הם דבר טוב, שמגדיר, נותן לנו בטחון, אפשרות לשחרר דווקא בתוך הגבול.
אך מה קורה כאשר הגבולות הם נוקשים? אני מאמינה, כי במקום שיש בו נוקשות, קשה שתהיה בו צמיחה. ממש כמו באדמה, שצריכה להיות מאווררת, או אדם שצריך את מרחב התנועה.
דאגה לבעלי חיים זה דבר מאוד חשוב, אך יחד עם זאת ואף יותר חשובה דאגה לאנשים, ולקשרים, קבלת מגבלות של אחרים. אני יודעת שאתה יודע זאת…
השיר שגלעד ציטט יושמע היום בסדנה שאמא ואני מנחות ב"נקודת מפנה".
מאחלת לכולנו לחיות במקום שבו עוד אפשר לנשום…
אחותי היקרה, גם הבעלות על המטבח וגם חילול הקודש נכתבו בזעם נוקשה אבל גם בחיוך מודע לאבסורד שמטבח קהילתי שמאכיל 100 איש הוא שלי ורק שלי, וגם לחטא שטמון בקידוש של חומר (ר' ליבוביץ בהקשר הכותל המערבי, קל וחומר מטבח). אנחנו קוראים לזה כאן "גשטאלט" שזה אומר עיצוב שיש בו בדרך כלל גם התמרה. עיצוב שמאפשר לנו לא להזדהות לגמרי עם הבעיות שלנו או אפילו עם הרגשות והמחשבות שלנו. כך לדוגמא, כותרת המשנה של הפוסט רומזת למודעות דקה למצב תגובתי, שיפוטי ונפרד שמתוכו כתבתי את הדברים.
המטבח הקהילתי של הקמפוס (בניגוד למטבחים אחרים בתמרה) הוא אכן טבעוני באופן נוקשה. לא אני הפכתי אותו לכזה. קיבלתי אותו כזה ותפקידי בין השאר הוא לשמור עליו כזה. יש לי גם תפקיד להזכיר למה הוא כזה. דווקא מתוך דאגה לאנשים אני נדרש להיות נוקשה לפעמים. לא רק בנושא הטבעונות, אלא לדוגמא בנושא האכילה בין הארוחות. לפעמים אני מסרב לתת לחבר רעב פרוסת לחם עם ריבה כי אני יודע שעבורו הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות למען ההתפתחות שלו והעלאת המודעות שלו והבריאות הפיזית והנפשית שלו זה לא לאכול פרוסת לחם חצי שעה לפני שמוגשת ארוחת ערב. עם סתם אנשים שברחוב לא כ"כ אכפת לי מה הם אוכלים, אבל עם חברים איתי בקהילה משקפת, עם שותפים שלי לדרך, עם אחיי ואחיותיי לחיים המבוססים על אמת, אמון ושקיפות – אני מרגיש צורך גדול יותר לבכות כשאני מגלה שקר. ואז גם בא הצורך הגדול לשנות.
בהצלחה בסדנא, תודה על הנשימה העמוקה שהענקת לי.
PRV – Peace Research Village
כפר חקר לשלום. מקום בו יגורו ביחד בני לאומים שונים ויצרו תרבות חדשה המבוססת על שלום. תמרה היא המקום ללמוד ממנו. גם מהטעויות. הפי.אר.וי הוא המקום להתחיל מבראשית, לחולל שינוי רדיקלי בעצמנו ובעולם כלו, להתעקש על יצירת שדה חדש המורכב מאורח חיים המתנתק מאלימות. תמרה רוכשת בלוני גז של חברת של שמעורבת במלחמה נגד פועלים ועובדים, נגד הסביבה ונגד אנשים. תמרה מכורה לשוקולד, קפה, סוכר, מרגרינה, ביצים, חלב, סיגריות, אלכוהול, שופינג… הפי.אר.וי לא יכול להרשות לעצמו להיות אותו דבר אם מטרתו לשנות את העולם. ואם הוא יהיה אותו דבר – הוא פשוט לא ישנה את העולם.
כמה לינקים משלימים:
אחד על מה לא בסדר בחברת הגז "של":
http://www.mcspotlight.org/beyond/companies/shell.html
השני של הפי.אר.וי:
http://www.prvme.org
והשלישי – שאלות ותשובות מאתר אנונימוס, למי שעוד לא מבין למה בכלל אנחנו צריכים להיות טבעונים:
http://www.anonymous.org.il/faq.htm
ותודה לאחי על החיוך ועל השיר המקסים והמתאים. חלק מהתגובתיות שלי קשור בהחלטה של סטודנטים מתמרה שהמטבח שנפעיל ביחד בפסטיבל מוסיקה ענק בצפון פורטוגל באוגוסט לא יהיה טבעוני אלא רק צמחוני. ההחלטה הזאת גררה את הימנעותי לקחת חלק בצוות המטבח שאמור לכלול את כל הסטודנטים. בעסה רצינית כי זו אמורה להיות חוויה קהילתית אינטנסיבית ומשמעותית. כלומר, הרצון למגע, הרצון לאהוב, הרצון לשמוח ביחד – נפגע, והפגיעה הזו גלשה גם לסיפור העוגה (ובאופן ישיר יותר אפשר גם לראות את הרצון לאכול את העוגה עם כולם, להיות חלק מהקבוצה, כי כלנו זקוקים לחסד).
אורי היקר!
למרות שאני עוקב די "בעדיקות" החלטתי להרים יד ולהצביע על נוכחותי הניסתרת. נהדר לדעת ולהתוודע לתיסכולים שלך… יש המון שאלות ל"משחק" בפעם הבאה שניפגש!!
בן דודתך היקר.
אחי היקר.
ה PRV בטוח יהיה שונה. גם אם היית רוצה שיהיה זהה, היה יוצא שונה. טביעת האצבע שלכם תיצור את הקהילה הייחודית שלכם. אך אני תוהה למי פונה הקהילה? כפי שזה משתקף מהפוסט האחרון שלך ומדברים שכתבת וסיפרת לי, נראה לי שהקהילה פונה לקהל מאוד מאוד מצומצם. הרי ככל שיש יותר מגבלות וחוקים, כך המרחב לשוני ומגוון קטן יותר. והרי אתה כתבת שאתה רוצה לשנות את העולם כולו…
האם באמת יש בתמרה חוקים לגבי פרוסת הלחם שלפני הארוחה?
והאם אתה בטוח ש"הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות למען ההתפתחות שלו והעלאת המודעות שלו והבריאות הפיזית והנפשית שלו זה לא לאכול פרוסת לחם חצי שעה לפני שמוגשת ארוחת ערב."
האם זה נכון לגבי כולם? או רק לגבי אנשים שצריכים לעשות דיאטה? או לאנשים שמועדים בדרכם הרוחנית?
אם דרך ההתנהגות כפויה מבחוץ, האם היא מעודדת צמיחה או רודפנות?
אני פשוט מסרבת להאמין שמישהו יכול לדעת כל כך הרבה דברים לגבי האחר.
הרי כל אחד בוחר(!) את הדרך שלו להתפתחות וצמיחה, והרבה פעמים הצמיחה הטובה ביותר היא דרך טעויות.
טוב, נראה לי שכתבתי די.
מאוד ארוך במונחים שלי…
לסיום, חיבוקים ואהבה לאחי החוקר.
יעל.
בדיוק אתמול בשיחה עם מור, אהובה יקרה שרוצה גם להגיע לתמרה, העלתי את הנושא הזה, של נפילה קהילתית. כמו שאדם יכול לא לראות צד אפל שבו, גם קהילה שלמה יכולה. אז עלה בי רעיון שיהיה פורום של קהילות (!) שבו קהילות משתפות ונותנות מראות לקהילות אחרות. בכל אופן, אמרתי לעצמי שאני רוצה לזכור את תפקידי כמביא תודעה לעולם ואדם מתעורר ומתעלה מפחד, וזאת גם כשאהיה בתמרה, בקהילה שבה אני תלמיד. זהו תפקידי להיות לאור שמאיר את האפלה בכל קהילה בה אהיה כי זה ראוי. אז אנו רואים שהגוף הקהילתי הוא כמו גוף של אדם וגם הוא יכול ליפול לשינה תודעתית, וגם לו יכולים להועיל מראות וחיזוקים. אז אני מקווה שההתעוררות במקרה הזה תנצח, וגם יודע שיש מקום לויתורים בכל דבר, כי גם פרפקציוניזם היא נפילה ויש לזכור שהקהילה היא רק קהילה והמטרה שלה היא להנכיח תודעת שלום בסביבתה. אז כמו שאדם שלא לגמרי ער, ולא לגמרי מודע, ולא מושלם לגמרי, ולא סיים ללמוד את מאה אחוז החוויה האנושית, יכול להנכיח תודעת שלום בחייו ובסביבתו, גם קהילה יכולה.
זה קצת עצוב אבל רק טבעי. במקרים כאלו אני מתחבר ללב שמכוון אותי ומאזן בין הצ'אקרות ורבדי גופי, כפי שהם, לא מושלמים, ועם לב טוב.
כמו אחי הבכור, (קשר משפחתי), מודיע גם על נוכחות נסתרת…
תודה יעל על השאלות והנקודות שהעלת. אני עדיין חייב לך תשובה לגבי מה עושים עם כ"כ הרבה נמלים בתוך הקומפוסט. למישהי יש רעיון?
למי פונה הקהילה החדשה שתקום בישראל-פלסטין? זו שאלה שגם אנחנו שואלים את עצמנו, במיוחד בזמן האחרון. האם זו קהילה פתוחה שאמורה להוות מודל חי שמדגים בפני כל מתעניין כיצד נראית ומתקיימת תרבות לא אלימה. או: מעגל מצומצם של פעילים ופעילות שלום המחוייבים ליצירת שדה חדש של תרבות אי-אלימה. מתוך אמונה ששלושים א/נשים יכולים לשנות את העולם כלו, לא רק על-ידי קמפיינים, עמותות, פרלמנטים… אלא גם ובעיקר באמצעות יצירת שדה תודעתי עמוק שנוצר בין השאר באמצעות המחשבות והמעשים שלנו כיחידים וכקבוצה, ושבכוחו לשנות את כל העולם.
כך או כך, אנו נזדקק לטכנולוגיה חדשה ואורח חיים אחר שיאפשרו התנתקות מהמדינה או ממקורות אנרגיה מוגבלים (כמו נפט), ננסה ככל שביכולתנו שהיחסים בין הא/נשים יהיו בנויים על אמון ואמת ושאהבה והמיניות שלנו יהיו משוחררים מפחד, ונחפש מסגרות חדשות לגידול ילדים המהוות אלטרנטיבה למשפחה הגרעינית המבודדת…
הפי.אר.וי הוא בינתיים מקום של חקר ("כפר חקר לשלום") ולא מתיימר להציע את התשובה המוחלטת והסופית. אבל מסיבות שונות (בין השאר גם בגלל נושא האהבה החופשית מפחד באזור שמרני יחסית כמו המזרח התיכון) שאלת הפתיחות של הקהילה היא עדיין שאלה פתוחה. למשל, יכול להיות שיהיה צורך לשלוח א/נשים שיהיו מעוניינים להצטרף לקהילתנו ללמוד קודם לכן בתמרה. כלומר, שזה לא יהיה מקום שמלמד אלא מקום שמשמר אורח חיים/חוויה/תודעה/שדה מסויימים.
לגבי פרוסת הלחם לפני הארוחה – מטבח שמאכיל מאה פיות צריך חוקים והגבלות כדי לא להפוך לעיסה אחת דביקה. כמובן שהסירוב שלי הוא ספציפי לאדם שבאופן מתמשך ויומיומי מתקשה להגיע בזמן לארוחות וכבר קיבל על כך מראות בפורום וכבר מבין בעצמו שזה קשור יותר לרצון שלו להיות מיוחד וליצור קשר ולא לרעב או אי דיוק בזמנים. קשר – אני תמיד מעניק. זה התפקיד העיקרי שלי כפאפא של מטבח. לקבל, לשאול, להזמין לשיחה, לפעמים לנזוף (מדהים כמה א/נשים אוהבים שפאפא או מאמא אומרים להם "נו, נו, נו!" ומעניקים להם טפיחה בטוסיק!!).
"אם דרך ההתנהגות כפויה מבחוץ, האם היא מעודדת צמיחה או רודפנות?"
כמה מתוך ההתנהגות שלך היא כפויה מבחוץ וכמה את באמת בחרת (מה ללבוש, האם ללבוש משהו, למי להצביע, עם מי לשכב…). במיוחד למדינה ולחברה יש יכולת כפייה כמעט אבסולוטית על אזרחיה. בקהילה ליחיד יש אפשרות קצת יותר גדולה לעצב את ההתנהגות שלו או של הקהילה כולה, אבל ברור שמשהו גם נכפה מבחוץ כי אנחנו בוחרים לחיות ביחד, כקבוצה, כקהילה, כמשפחה, ולא כיחידים על אי בודד. למשל: להגיע בזמן לפגישות, לקחת חלק בבישול הקהילתי ובשטיפת הכלים, לא לדבר באמצע הרצאה… ברור שתמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל גם ברוב המקרים, מניסיוני, טוב שהדברים האלה "נכפים" עלינו "מבחוץ" ומכריחים אותנו לצאת מהדרמה או מהסרט הפרטי שלנו שלפעמים רק מסיח את הדעת ומעודד נפילה, התכנסות, הסתגרות פנימה.
"אני פשוט מסרבת להאמין שמישהו יכול לדעת כל כך הרבה דברים לגבי האחר.
הרי כל אחד בוחר(!) את הדרך שלו להתפתחות וצמיחה, והרבה פעמים הצמיחה הטובה ביותר היא דרך טעויות."
אני מסרב להאמין שמישהו יכול לדעת כל-כך הרבה דברים לגבי עצמו. אני בוחן את חיי שלי, ואני מעריך את עצמי כאדם מודע, שמתעקש על חשבון נפש נוקב והתבוננות עצמית מתמשכת, ובכל זאת – מגיע למסקנה שבלי מורים, חברים, פידבקים, מראות, גירויים, אתגרים מבחוץ – לא הייתי יכול לגלות דפוסים מבעסים של עצמי. לפעמים צריך עזרה כדי לסבן את הגב. זה לא נורא לעשות טעויות אבל זה עוד יותר טוב ללמוד מטעויות של אחרים ולהנות מנקודת מבט חומלת אוהבת ותומכת של אחרים שיכולים לעזור לי לזהות את הטעויות שלי.
אורי יקר. תודה על השיתוף, אני מבינה לליבך. הייתי כל כך הרבה פעמים בדרמה הזאת. מהנסיון שלי אני יכולה לומר שלרוב יש לדרמה הזאת שני רובדים: הם עשו עוגה לא טיבעונית אז לא איכפת להם מבעלי-החיים; הם עשו עוגה לא טיבעונית אז לא איכפת להם ממני. הרובד השני הוא פחות מודע ופחות נאמר, לכן זה עשוי לבלבל. אם נצליח לבודד ולנטרל אותו (או בשפה של תמרה "לא להזדהות") התגובה הרגשית שלנו תשתנה. אך זה לא מוריד מאומה מחומרת המעשה. כפעילי זכויות בעלי-חיים אנחנו נוטים להזדהות עם הצד של הקורבן. קולה של הפרה אינו נשמע, סבלה אינו גלוי לעין וכל כך קל להתעלם ממנו ופשוט להינות מעוגה טובה. אנחנו לוקחים על עצמינו להשמיע ולהראות את הסבל הנסתר מהעין. אך מה שנוכל להראות באותה סיטואציה זה רק את הפגיעה האישית שלנו. ואנחנו באמת נפגעים, בכל עמקי נשמתינו. זאת אינה מניפולציה רגשית זולה.
דבר נוסף שאנחנו נוטים לעשות זה לקחת על המצפון שלנו את ה"חטאים" של האנשים הקרובים לנו. וזאת כחלק מהאחראיות שלנו לשנות את העולם. אבל בסופו של דבר זה לא עובד ככה, השינוי צריך לבוא מתוכם. אנחנו יכולים לעורר רצון לשינוי, או לתמוך כשהרצון קיים וישנו קושי. אבל קל יותר לעשות את זה דווקא כשנצליח לנקות החוצה את הפגיעה האישית. במיוחד בתמרה.
השאלה המשמעותית בעיני כרגע היא :
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה?
יש לשאלה הזאת שני משמעויות: הוא יהיה שונה או שלא יהיה שונה? הוא יהיה שונה או שלא יהיה. אם הוא לא יהיה שונה, הוא פשוט לא יהיה פ.ר.ב.
זאת רק תזכורת עד כמה לכל אחד מאתנו יש עוד דרך ארוכה של שינוי לעבור עד שנוכל להיות באמת חלק מזה. אצל חלקינו זה קשור למה שאנחנו אוכלים, אצל חלקינו זה קשור לאיך שאנחנו עושים אהבה.
שמחה לחלוק איתך דרך זאת של שינוי. אוהבת, רוסנה
אני לא מכיר את רוסנה.
אני מוקיר את רוסנה על כתיבתה.
לבני דודיי – ברוכים הבאים. בעיקר לאייל שהפתיע ושימח אותי במיוחד. אולי שווה לשאול את השאלות עכשיו – גם לנצל את מצב רוחי הפטפטני משהו וגם לחיות בהווה.
לשחר – הרעיון של מראות בין קהילות מעניין למרות שכשלא חיים ביחד המקום של המראה הוא פחות משמעותי בעיניי. רשת בין-קהילתית היא דבר דרש ונחוץ ודחוף. אתמול הסתיים כנס קהילות בברלין שדן בין השאר בזה.
http://www.community-conference.org/english.phtml
אגב, שמעת שבאוגוסט נפתח קורס פתיחה בתמרה שמיועד במיוחד לישראלים ופלסטינים שמעוניינים להצטרף למונטה סרו?
רוסנה אכן ראויה להוקרה ולאהבה. תודה על המראה המחכימה. לא הבנתי את השאלה בסוף לגבי הפי.אר.וי. אני התכוונתי שאם האנשים שיהיו חלק מהפי.אר.וי (כולל אותי) לא ישנו באופן רדיקלי את אורח חייהם (אוכל, טביעת רגל אקולוגית, צרכנות, התמכרויות…) – זה לא יהיה פי.אר.וי. כלומר, זה לא יהיה אותו פרוייקט פוליטי שמטרתו לשנות את העולם בעזרת כינונו של שדה אלטרנטיבי חזק. עד כמה שידוע לי, תודעה לבדה, כשהיא מנותקת ממעשים בפועל, מוגבלת ביצירת שדה גלובלי. ובלי קשר לשדה – זה לא משכנע.
היי אורי
אני קוראת את הפוסט שלך וכמה דברים עולים בתוכי :
1. ואוו!!! כמה אתה מדהים בדבקות שלך ובנאמנות לאמת שלך! מעורר קנאה…
2. שיש בי חלק שמאחל לך להצליח להתגמש בלי לפחוד שהכל יתפרק…
3. שאתה מרגיש לי סובל ושאני מאוד מזדהה, אבל לפעמים באמת חשוב קצת לשחרר…
היו תקופות בחיי שהייתי קיצונית בפמיניזם, בלסביות, בטבעוניות… הייתי אישה הרבה יותר רזה מעכשיו, היה בי משהו חד ונוקב, שנון.
אבל הייתי פחות מאושרת… היה לי הרבה יותר קשה עם אנשים ועם עצמי. כל פעם שמשהו לא הסתדר כמו שרציתי – החרמתי, כעסתי, ניתצתי, ניפצתי.
ולימים אני לומדת לרדת יותר לקרקע, לקבל את השגיונות של עצמי ושל שאר האנושות, גם של החיות. אני לומדת את האמצע ופחות שואפת לקיצוניות, רואה בי גם את החלקים המתנשאים והפרפקציוניסטיים שהם אשכרה בלתי אפשריים.
מאחלת לך להמשיך להתמיד במה שמרגיש לך נכון, אבל לזכור שרובנו ככולנו לא מושלמים ויש פער מה זה גדול בין הכיבוש האיום לבין לאכול פעם ב… עוגה לא סופר-טבעונית.
תעשיית הבשר והחלב נוראית, אבל כל דבר חשוב שיהיה במידה ובעזרת השם, אם כל בני האדם היו באמת אוכלים עם הרבה כבוד והערכה לחי רק את מה שהם באמת זקוקים לו, זה לא היה מגיע לזה… סלח לעצמך קצת ובעיקר לשאר האנשים שרוצים ליהנות מההנאות הקטנות של החיים בלי להפריז…
חיבוק גדול – חגית
קיצוניות היא לא עמדה, היא הרגשה.
להימנע מאכילת כל מוצר מהחי זו לא קיצוניות. זו יכולה להיות קיצוניות אם עושות את זה באופן סגור וכעוס וזו יכולה להיות דרך אמצע מדהימה ומפתה אם עושות את זה בצורה פתוחה ושמחה.
מה שכן, לכפות חיים שלמים של סבל על יצור חי/ה ומרגישה רק כדי לעשות עוגה כפי שהתרגלנו ולא לנסות לאתגר את הנפש במתכונים חדשים – זו קיצוניות מסוג גרוע במיוחד.
ועוד משהו: לא צריך שיהיה "כל דבר במידה". לא צריך "מלחמה במידה" או "אונס במידה" וגם לא "חלב וביצים במידה". לא כל דבר צריך שיהיה במידה, יש דברים שצריכים לא להיות.
מצאתי כמה התייחסויות מעניינות של פמה צ'ודרון שחשבתי שיכולות להאיר עוד פן של נושא העוגה וטעמיה השונים…
"בתורת המהיאנה יש מימרה האומרת, 'שפוך את כל האשמה על עצמך'. מהות המימרה היא, 'זה כואב כל כך, מפני שאני נצמד חזק כל כך'. היא לא אומרת, שעלינו להלקות את עצמנו. היא לא ממליצה על קדושה מעונה. משתמע ממנה, שכאב נובע מהיצמדות חזקה לשאיפה, שהדברים יתנהלו כרצוננו, ושאחת הבריחות הראשיות כשלא נוח לנו, כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו במצב לא רצוי או במקום לא רצוי, היא להאשים.
יש לנו הרגל להקים מחיצה, שנקראת האשמה, אותה אנחנו מבצרים בתפישות על מי צודק ומי טועה, והיא מונעת מאיתנו לתקשר בכנות עם אחרים. אנחנו עושים זאת עם האנשים הקרובים אלינו ביותר, ואנחנו עושים זאת עם מנגנונים ממסדיים, עם כל מה שלא מוצא חן בעינינו בחברינו או בחברה, שבתוכה אנו חיים. זאת תחבולה נפוצה, קדומה ומשוכללת, כדי שנרגיש טוב יותר. להאשים אחרים. האשמה היא הדרך להגן על הלב שלנו, לנסות להגן על מה שרך ופתוח ועדין בנו. במקום להכיר בכאב הזה כשלנו, אנחנו נאבקים למצוא קרקע מוצקה ונוחה.
המימרה הזאת היא הצעה מועילה ומעניינת להתחיל להרפות מהנטייה המורגלת והעמוקה לרצות, שהכל יתנהל לפי התנאים שלנו. הצעד הראשון בדרך זו הוא לזהות, מתי עולה בנו הנטייה להאשים, ולנסות לברר, איך ההרגשה להיצמד לעצמנו חזק כל כך. איך ההרגשה להאשים? איך ההרגשה לדחות? איך ההרגשה לשנוא? איך ההרגשה לזעום בצדקנות?
בכל אחד מאיתנו קיימת רכות רבה והרבה רגש,. הנגיעה באזור הרגיש היא המקום להתחיל. זאת מהות החמלה. כשאנחנו מפסיקים להאשים די זמן כדי לתת לעצמנו מרחב פתוח להרגיש את המקום הרגיש שבנו, כאילו הושטנו יד ונגענו בפצע גדול שנחבא מתחת לשריון ההגנה, שההאשמה בונה…"
"נניח שיש מקום, שנוכל ללכת אליו ללמוד את אמנות השלום, מעין מחנה אימונים ללוחמים רוחניים…
פירוש המילה פארמיטה הוא 'לעבור לחוף האחר'. הפעולות האלה הן כמו רפסודה, שעל גבה אנו חוצים את נהר הסמסארה. הפארמיטות קרויות גם פעולות טרנסצדנטיות, מפני שהן מבוססות על הליכה מעבר לדעות המקובלות של מידה טובה ומידה לא- טובה. הן מאמנות לצעוד מעבר להגבלות של ההסתכלות הדואליסטית ולפתח תודעה גמישה.
אחד האתגרים העיקריים במחנה הזה יהיה להימנע מלהפוך למוסרניים. יבואו לשם אנשים מכל אומות העולם, ויישמעו הרבה דעות מנוגדות בנוגע למה שהיה אתי ומה שלא, מה שהועיל ומה שלא. עד מהרה נצטרך, כניראה, לבקש מאותם אנשים מאולפים ונאורים שם להעביר קורס על גמישות והומור!"
(מתוך "כשהדברים מתפרקים", פמה צ'ודרון)
אני אוהבת ומעריכה את הלב הרך והפתוח שלך. אני אוהבת את ההתבוננות המעמיקה שלך, את הכאב והפגיעה, ואת החיוך והצחוק. אני אוהבת אותך כל כך. אני גדלה איתך במסע שלך אל תוך עצמך, אל תוך העולם, אל תוך השינוי והתנועה והתפילה.
טלי.
יואל הופמן וזן.
כדאי לקרוא:
http://www.haayal.co.il/story_2985
וליוסי – אתה צודק אבל מה עושים כשחיים בחברה, ובה אתה מנסה לחנך.
לא כולם יכולים (ורוצים) להשתנות.
גם מי שרוצה להשתנות, יש לו את הקצב שלו.
ולכן – לא צריך להשלים עם פגיעה אבל צריך להגיב בחמלה גם לפוגע.
תגובה כזו לדעתי תייצר בטווח הארוך את שינוי הלך הרוח הכולל.
אורי!
יש שאלות שאני מקבל תשובות לאורך הדרך (או לפחות אני חושב כך…). ויש שאלות שאני בכל זאת שומר לפגישה אמיתית ולא וירטואלית, כי אחרת איפה המתח והציפייה ? חוץ מזה, לא רק המילים חשובות אלא גם שפת הגוף והעיניים!
לגלעד,
חמלה גם לפוגע – אמן.
אני מבין מזה שאתה מגדיר אכילה של מוצרים מהחי כפגיעה, ומסכים איתך גם בזה.
הגבתי כי חשבתי (אולי בטעות?) שחגית כתבה שצריך לפגוע לפעמים ושלא להשתתף מדי פעם בפגיעה הזו, זו קיצוניות שמונעת את "ההנאות הקטנות של החיים" ש"צריך" להינות מהן לפעמים.