כיתה י'ב, תלמה ילין. לכיתה נכנסת המורה לספרות הרצלינה, אישה נחמדה ואף מה שברק (השופט) היה מכנה נאורה. בדמעות בעיניה היא מוקיעה את התלמיד אורי אילון שלקראת מבחן הבגרות בחיבור בחר בנושא שסיפק משרד החינוך: "ירושלים שלי", אלא שהפך את הקערה במילותיו ורעיונותיו. כמעט 15 שנים לאחר מכן אני עובר דירה לעיר הקודש. בית הכרם. בית זמני לשלום נצחי. אני לא לבד ולא סתם כאן ובכל זאת עדיין מתקשה למפות את השכונות השונות, לשלם לרכבת הקלה, להיכנס לתחנה המרכזית. הנה לפניכם אותו מסמך אנושי מזעזע עם הערותיה של הרצלינה בסוגריים המרובעים. אני נדהם לגלות כמה השתניתי (קצת פחות פרובוקציות וזהות חילונית) וכמה לא השתניתי (אוטופיסטיות משיחית, וגם – הסיום המפתיע). לשנה הבאה בירושלים.

ירושלים שלי (16.2.1997)

"והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה, ב', 3)

כמה רחוק חזון זה של ישעיהו בן אמוץ מן המציאות העגומה בה שרויה ירושלים כיום… 2500 שנים טרם גרמו לנו לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, לצערי אף רחוק היום בו עוד לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה… ובשורת השלום המיוחלת באה מאוסלו, עמאן ואולי אף מתל-אביב, אך ודאי שלא מ"עיר השלום" ירושלים.

ירושלים של היום היא עיר תחת כיבוש צבאי ומדיני [מאיפה ביטוי שכזה?] שנמשך כמעט שלושה עשורים, עיר מתחרדת, רווית שנאה ופונדמנטליזם יהודי-מוסלמי. זוהי ירושלים בה לא ביקרתי מזה שנים רבות, וכנראה שבפעם הבאה שאבקר בה אצטייד בדרכון עליו תוחתם החותמת "פלסטין", שכן מעדיף אני להצטייד בדרכון וויזה מאשר בשכפ"ץ וג'יפ משוריין. ירושלים למודת הקרבות, הכיבושים והתהילות נכבשה בעיני רוחי על-ידי הפחד, אותו כובש אכזר [מיהו הכובש האכזר?] אשר אינו מאפשר לי, לנער החילוני מתל-אביב, לבקר כך סתם ולטייל בבירה (המעורערת) של מולדתי במלאת 50 שנים להולדתה וכמעט 2000 שנים להולדתו של ישו. [אורי – אתה בחור נבון ביותר, ועל כן אני יכולה ללא חשש לומר לך – כל הפיסקא פראית בהגזמתה. אני מטיילת בירושלים שלי החילונית ללא פחד, נהנית מיופיה שאין שניה לה בעולם! ואיש אינו רודף אחרי. וכל מה שאני צריכה זה לא ויזה אלא נשמה!]

אך זו, ירושלים של היום, איננה ירושלים שלי. ירשלים שלי הינה מטה-פיזית ואיננה נפגמת ממאורעות ההיסטוריה, ודאי שלא מראש עיר כזה או אחר. ירושלים שלי היא ירושלים של ישעיה: יותר מעיר היא חזון, יותר מאבנים, בתים ורחובות היא אידיאל. אל ירושלים זו, של אחרית הימים, נושא אני את עיני באמונה שלמה אך בפכחון מלא. אל ירושלים שתהא מרכז רוחני לעולם כולו, ירושלים שתושתת על ערכי הצדק, התרבות והשלום.

זוהי ירושלים של מעלה, בה הקדושה שורה לא בשל אבן או קיר, בית או קבר, אלא בשל קדושת האנשים בה. ירושלים זו מביטה אל ירושלים של מטה, זו שפסקה להיות "ירושלים של זהב" וכעת היא רק שחורה מכף רגלה ועד כיפתה, זו שנאמר עליה באיכה "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כהניה נאנחים ובתולותיה נוגות"… אך יופיה של זו העליונה אינו נפגם כלל וכלל. שכן היא האידיאל-החלום אשר נישא בלבבות העם במשך 2000 שנות גלותו, למרות שנשכח דווקא כאן, בארץ הקודש, עם תום הגלות.

סבתי וסבי ז"ל גרו בירושלים, אמי כילדה גדלה והתחנכה בבית חרדי ירושלמי, ובגיל 18 שמה קץ ל"שושלת המפוארת" של שבעה דורות רצופים בירושלים. עבורי הדרך ליירושלים בה נסענו בכדי לבקר את סבי וסבתי מתמצתת בצפייה בגרוטאות חלודות שבצידי הכביש [אפשר לצפות ליחס של כבוד למש ש"קדוש" בעיני חילוניים, מקימי הארץ ב- 1948!], בכך שאמי ואחותי שרות שירים עצובים ("באב אל וואד"), ובכך שמאלצים אותי לחבוש כיפה על ראשי מיד לאחר ההתרגשות מהמפגש הקצר עם השלט הפרחוני "ברוכים הבאים לירושלים". עוד כילד חיפשתי ולא מצאתי את קסמה הגדול, שכולם מצאו בעיר הזו. כשלקחו אותי לכותל המערבי התעניינתי לאו דווקא באבנים האלמות אלא בפתקים ובסודות אשר הם נושאים. כשסיפרו לי שהאדמה עליה אנו עומדים קדושה היא, אני דווקא חיפשתי את השלג שנערם עליה. ואת אחותי…

ירושלים זו של ילדותי אבדה לי בהר הזיתים, כשמעל קברו של סבי ביום ה- 30 למותו, מצא לנכון אחיו לשאת דרשה על הסיבה לכך שג'יפ משוריין של הצבא ליווה אותנו בדרכנו, דרשב שכללה הכפשות על ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, ואת המסקנה הבלתי נמנעת שאין לנו על מי לסמוך אלא רק על אבינו שבשמיים. אז הפסקתי להאמין בדו קיום אניתי בין הקבוצות השונות במצב הנוכחי בעיר,  והתחלתי לאמץ את תוכניתו של יהונתן גפן בדבר הקמת מדינה בירושלים, שתכלול את קיצוני הדתיים-לאומנים קצוות העולם. תוכנית המוותרת אמנם על "סלע קיומם" של קבוצות מסוימות מעמנו, אך מזכה אותנו באחוז שפיות גדול יותר. [אתה יודע אורי, גם אלה בבית חולים לחולי נפש ממש בני עמי הם!]

לאחר אותו אירוע בהר הזיתים נדרתי לשוב ולבקר בירושלים רק כתייר במדינה הפלסטינית שתקום, בעזרת השם, במהרה בימינו. רק אז, אני מאמין, תוכל ללחזור עטרה ליושנה, רק אז יוכל הר הבית להתנשא למרחוק לא רק בגלל גובהו הרם אלא בזכות יסודותיו המוסריים והרוחניים. עד אז אמשיך לבקר את ירושלים כמפגין בלבד, לראותה מבעד לחלון האוטובוס ולזעוק חמס מול מושב הליצים (הלא הוא משכן הכנסת) ומשרדי השחיתות (הלא הם משרדי הממשלה). אמשיך לזעוק כישעיהו: "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר קודשך". אמשיך לחפש ולבקש אתא ותה ירושלים האמיתית שהובטחה בחזון אחרית הימים, עד אשר תתעורר מתרדמתה הקונצנזוסיאלית [לא ברור מה פשר ביטוי זה!]

וכתשובה לניסיונות להלהיבני עם מילות "הר הבית בידינו" של מרדכי גור החייל, אחזור ואספר את סיפור התאבדותו ההירואית של מוטה גור האיש.

בדרך לסיני לפגוש את אהובתי ר' שכניסתה לארץ סורבה בשל תמיכתה במאבק הלא-אלים נגד הכיבוש, אני לא מתפתה למוניות השירות הפלסטיניות כי אני יודע שמחכה לי מפגש מיוחד בטרמפ. אחרי חצי שעה של שמש קופחת, כשהדם כבר לא זורם ליד המונפת, הוא עוצר. בחור בן 40. בדרך לפגישת עבודה בים המלח. אחרי 10 דקות של שאלות סקרניות נפלט לו "אתה חמוד". אחר כך היד שלו פוגשת את היד המזיעה שלי ומשם לירך ומשם אל מקום אין חקר. הוא גומר מהר וזה לא מפריע לו. במילא זה רק בשביל הפורקן. אינטימיות יש לו עם אשתו. הוא לא מספר לה כי בשביל מה סתם לפגוע. הוא שואל אם זה קורה לי הרבה בטרמפים ואני מסכם שכשאתה פתוח אז העולם פתוח אליך. הוא מוריד אותי בעין-גדי. הטרמפיסטים לערד שמחכים בתחנה אומרים ברחמים "יש לך עוד דרך ארוכה לאילת" ואיך שהם מסיימים את המשפט מגיע אוטובוס ירוק ועליו המילה "אילת". אני מספר לערדניקים ש"אלוהים אוהב אותי!” ועולה על הגל. הרדיו באוטובוס שר על גשם של גברים הללויה.

באוטובוס אני מסיים את הביוגרפיה היבשושית על מרתין לותר קינג המהמם:

כ- 75% מנוסעי האוטובוסים במונטגומרי היו שחורים, כל נהגי האוטובוס היו לבנים. הנהגים פנו אל לקוחותיהם בכינויים גזעניים כעניין שבשגרה. כדי לעלות על אוטובוס, אדם שחור היה צריך לעלות במדרגות הקדמיות, לשלם את מחיר הנסיעה, לרדת מהאוטובוס, לצעוד אל חלקו האחורי, ולהיכנס אליו בדרך האחורית. לעיתים קרובות, שחורים שכבר שילמו את מחיר הנסיעה נאלצו לעמוד ולהתבונן באוטובוס שיצא לדרכו בלעדיהם. ברגע שהיה בפנים, נאסר על הנוסע השחור לשבת בארבע השורות הקדמיות. שלט ועליו המילים "ללבנים בלבד" הבהיר זאת. אם כל המושבים ללבנים בלבד היו תפוסים, יכול נוסע לבן לבחור לו כל מושב פנוי אחר באוטובוס. אם הנוסע הלבן התיישב ליד אדם שחור, השחור נאלץ לקום ממקומו. תקנות העיר לא התירו ללבנים ולשחורים לשבת זה לצד זה באוטובוסים. אם נוסעים שחורים מילאו את אחורי האוטובוס וארבע השורות הראשונות היו ריקות, עדיין נאסר על השחורים לשבת באחד המושבים בהן.

בעלון שחילק מרתין לותר קינג לתושבי מונטגומרי נכתב:
“אם מקללים אותך, אל תקלל בחזרה. אם דוחפים אותך, אל תדחף בחזרה. אם מכים אותך, אל תכה בחזרה. אלא בטא רצון טוב בכל עת. אם אדם אחר מותקף אל תקום לעזרתו, אלא התפלל למען התוקף ונצל את כוחך המוסרי והרוחני כדי לדבוק במאבק למען הצדק”.

פעם מחיר כרטיס לאוטובוס היה 3.90, אולי גם 2.50. אני זוכר שהיה כרטיסן מאחורה. היום שילמתי 6.00.

פעם הסתפרתי אצל אלי הספר שהיה מתלונן על בריאותו הרופפת ומספר סיפורי זימה. היום ביקשתי מהבחורה הניגרית בתחנה המרכזית שרק תעבור עלי עם מכונה.

פעם היו ערבים, אחר כך עובדים זרים, היום ישנם פליטים.

פעם עמיחי היה אהבת חיי. היום אני בא להכיר אותו מחדש דרך הצגה שלו "הבועה-לי", סטירה נושכת וכיפית.

פעם הייתי מבקר תאטרון. היום אני אנונימי.

פעם הכרתי את כולם בפואיה של "הבימה". היום אני מכיר חצי מהאנשים בערב מסיפורי רומי במתנ"ס בפרדס חנה.

פעם הייתי תל-אביבי. היום אני הולך בה לאיבוד.

פעם ניסינו לבנות כאן קהילה קווירית. אתמול גיליתי שכל החלוצים והחלוצות גרים בחו"ל, מחציתם בברלין.

פעם ציירתי את דגל ישראל במחברת לכבוד 40 שנות עצמאות. היום התבשרתי שכרטיס התושבות הפורטוגלית שלי מחכה לי במשרדי ההגירה.

פעם אח שלי רדף אחרי ילדים שתלו דגלי פלסטין על עמודי חשמל במחנה הפליטים. שלשום נעצר מפגין בקינג ג'ורג' בגלל שהניף דגל פלסטין.

פעם לא הייתי מפסיד את ההפגנה במוצ"ש. היום אני לוקח את עדן לטיול לפני השינה.

פעם מחאו כפיים בנחיתה בארץ. הפעם רק אמרו: “אנו יודעים שיש לכם אפשרות בחירה".

פעם מייק לי מילא אותי בהשראה. היום הוא מדכא אותי.

פעם היו בתים, זו לא אותה המדינה, כבר לא אותו החדר.

כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.

או: הדימיון לשלטון!

בעקבות הקורס “א/נשים במאה ה– 20 ששינו את ההיסטוריה" שהעברתי לנוער התמריאני, רכשתי בביקורי האחרון בארץ הקודש את הביוגרפיה: “חייו של ג'ון לנון – כולנו רוצים לשנות את העולם" שכתב ג'ון וייז ג'קסון, ואת הדי.וידי "קינסי" בכיכובו של ליאם ניסן המשחזר את חייו של אלפרד קינסי שנחשב למייסד ענף הסקסולוגיה במדעי האדם (מעניין שתוכנת האיות של האופן אופיס עדיין לא מכירה בענף ומציעה לתקן את המילה ל”רפלקסולוגיה” או “סוציולוגיה”).

אתמול ישבנו לצפות בסרט ביחד כמה חברים וגילינו כמה האיש הזה חשוב להיסטוריה שלנו כפרוייקט שמעז להתבונן במיניות, לחקור אותה ולנסות להפריד בין מיניות לפחד. רק שקינסי פירסם את תוצאות מחקריו בשנות החמישים בארה"ב – תקופה חשוכה ושמרנית שבה כל חריגה מהנורמה נחשבה לסטייה חמורה (על-פי הפרמטר הזה לא הרבה יותר חשוכה מהיום). הוא ראיין אלפי נשים וגברים, גילה ש"הגיוון טבוע בטבע" וכך הוציא מהארון את האוננות, הומוסקסואליות, פנטזיות קינקיות, מקורות האורגזמה הנשית, מיניות מחוץ לנישואין… איזו מהפכה!! כשהייתי בן 16 התאהבתי בנילי שרצתה להיות כשתהיה גדולה – סקסולוגית (או "סייסמולוגית" אם תשאלו את אופן אופיס)  והרבתה לצטט ולהלל את קינסי וכל מה שעשה עבור הדגדגן. עברו כמה שנים וגם אני אומר "תודה לך, מר קינסי!”. לא סתם מצא את מקומו בלבי ובכיתתי לצד מהמטמה גנדי, מרטין לותר קינג, רוזה לוקסמבורג, אנה פרנק, אלברט איינשטיין, מייקל ג'קסון, צ'ה גווארה, וג'ון לנון.

"ההיסטוריה של הרפואה מוכיחה, שככל שהאדם שאף להכיר את עצמו, ולהתמודד עם הטבע שלו בכללותו, כך הוא השתחרר מפחד עד אובדן עשתונות, בושה עד כדי ייאוש, וצביעות מגונה. כל עוד עוסקים במין במידה הנוכחית של בלבול הנובע מבורות מחד והפקרות מאידך, הכחשה והוללות, הדחקה וגירוי, ענישה וניצול, חשאיות וראוותנות, כך הוא יתקשר לדו-פרצופיות ופריצות, שאינם מובילים לא להגינות אינטלקטואלית ולא לכבוד האדם". (אלפרד קינסי)

היום סיימתי את הספר הקליל (מידי) על לנון. המשותף לשני הגברים המהפכניים האלה הוא אבא לא מתפקד במיוחד – דתי מתחסד במקרה של קינסי ושתיין מחופף במקרה של לנון. מליברפול להמבורג ומשם ללונדון וארה"ב. מנער מרדן, לבחור מצוחצח, לביטניק, לעקר בית מנומנם שדווקא הוא שנרצח. התפלאתי לגלות עד כמה השפיעו הסמים על המוסיקה של הביטלס (הכל בזכות בוב דילן שחשף אותם לגראס, אבל גם לאל.אס.די נודעה תרומה עצומה). צחקתי כשגיליתי שבאמצע טקס החתונה הצנוע עם אשתו הראשונה נתקף לנון בעוויתות צחוק (כמוני), ושבפעם השנייה התחתן בגיברלטר (כמוני). התעצבתי להיזכר איך הנשים (יוקו ולינדה) פירקו את החברות או את הלהקה או את הקהילה. ואפשר היה לכתוב – התעצבתי לגלות שוב את חוסר היכולת לשלב את סיפורי האהבה באהבת הרעות והאמנות.

“יוקו ואני מוכנים בהחלט להיות הליצנים של העולם אם נביא בזה תועלת. אני יודע שאני מה שנקרא 'אישיות מפורסמת'. מסיבות ידועות רק להם, אנשים מדפיסים כל מה שאני אומר. ואני אומר שלום. אנחנו לא מצביעים על אף אחד. אין טובים ורעים. המאבק מתרחש בנפש. אנחנו צריכים לקבור את המפלצות שלנו ולהפסיק להאשים אנשים. כולנו ישו וכולנו היטלר. אנחנו רוצים שישו ינצח. אנחנו מנסים להפוך את המסר של ישו לעכשווי". (ג'ון לנון)

דמיין (אימאג'ן) הוא עדיין ההמנון שלי. בקורס שיוקדש למאה ה- 21 ודאי לא ייפקד מקומו של הראל סקאת, על תרומתו למוסיקה ולמהפכה המינית. מה לעשות, יציאות מהארון הן עדיין הדבר שהכי מרגש אותי בעיתון. כשאני הייתי בגילך, ילד יקר, כל הזמרים האלה עדיין חיו בארון. אבל למה אבא? ובכן, עדן, כל הנושא של אהבה ומיניות עדיין היה כרוך בבושה ובפחד. אהבה ופחד? אני בכלל לא יכול לדמיין!

לצד הגילוי של רגעי החסד שבאיטיות וההתמסרות המוחלטת, גיליתי גם שככה אני לא רוצה להזדקן. שככה לא אזדקן. כמה ימים קודם לכן הצטרפתי עם אחותי לדודי הצדיק שמתייצב מידי שישי, בטרם כניסת השבת, בבית האבות הסיעודי של סבתי בירושלים ומחלק גלידות לכל דכפין. כיסאות גלגלים, פיליפינים, נרות שבת, אלצהיימר וציפייה למוות שבוא יבוא. אמא של אמא שלי לא זוכרת אותי ולא יודעת שבתה נפטרה. אני מבקש סליחה ממנה, מסבתי החרדית, ומאלוהים – שבשנים האחרונות לא טרחתי לבוא ולבקר. אני מבקש מאלוהים ומאחותי – שלא ככה אזדקן. שלא כך אמות.

חזרה לתל-אביב. בירידה ברחוב גורדון מדב הוז לדיזינגוף אני לא שומע בכלל עברית: שני זקנים שיצאו מבית ליוויק ממשיכים ביידיש, המוני צרפתים נוהרים אל או מהים, וגם שתי המנקות של הסופר פארם בסוף הירידה כועסות ברוסית. רוכבי אופניים רוכבים עם יד אחת בעוד השנייה אוחזת בסיגריה. אני עוצר בפיצוציה וקונה את ההבטחה החדשה (הכי ישנה מסתבר לי באיחור): במבה עם נוגט. אני אוכל כמה ומקבל בחילה. אני מתיישב בחדר המדרגות של הבניין של חגי ורואה איך בדיוק באותה שעה כל הדירות מסביב מתמלאות בשכנים שחוזרים מעמל יומם. אני זוכר את שבועתי אחרי שנה ב"יוניק" – לעולם לא עוד "תשע עד שש" מתחת לניאון ומול מחשב, אני תוהה איך שרדתי את ה"שמונה עד שתיים" עם הזקנים שראיינתי מול הלפטופ שלי. והנה גם חגי חוזר. הוא פותח לי את הדלת ואנחנו בוהים בזוג ההומואים בבניין ממול. תל-אביב.

לפני 7 שנים היה לי טור בעכבר העיר על לונדון. שם כתבתי אחרי ביקור בארץ הקודש:

בתוך אוטובוס בירושלים שטופת הפוסטרים של ברוך מרזל ("חזק וברוך!") בצפיפות הגדולה שמעלה מחשבות על התפוצצות ירושלמית מסורתית, אני מרגיש פתאום קנה של רובה נדבק לגב שלי. אינסטינקט – שמקורו ספק ביצר הישרדות ספק בסרטים אמריקאיים – גורם לי להרים מיד את הידיים. אחרי שבריר שנייה אני קולט שזה החייל שנעץ בי מבט כשעלה ועכשיו הוא בסך הכל עוטה עליו שוב את ה- M16 שבטעות נוגע בי. ישראל 2003. כמה התגעגעתי.
 
ביום שאחרי הבחירות עליתי על המטוס חזרה לממלכה המאוחדת בה הייאוש יותר נוח. אז נכון שהנסיך וויליאם קצת יותר מתוק מעומרי שרון, ובכל זאת- לכמה רגעים בלילה עם הירח המלא של ט"ו בשבט היה נדמה לי שרק בין עין עקב להר צרור שליד שדה בוקר אפשר לשמוע דברי אלוהים חיים. אני מסרב להפוך את הביקור האזרחי הזה בארץ כנען לביקור פרידה. בין הרי המלל שנשפכו מאז ה- 28 בינואר לא דובר עדיין על ההגירה השקטה בעקבות שלטונם של משפחת שרון. כאן, בקמברידג', כמות הסטודנטים הישראלים מעולם לא היתה גבוהה יותר. במסיבת חנוכה שהתקיימה כאן לאחרונה התגלו בנוסף לכ- 20 הסטודנטים הצעירים גם כ- 10 משפחות ישראליות עם ילדים. זו לא כמות שעוברת את אחוז החסימה ובכל זאת משמעותית. זקני השבט כאן מייחסים את הגידול המשמעותי בשנתיים האחרונות לאינתיפאדה ולשרון. גם החברים שלי, מבית-הספר/השכונה/הצבא- נפוצו לכל עבר. תמר ורוני בניו-יורק, שרון באמסטרדם, יובל בברקלי, אבי באוקספורד, עמיר ויוסי בפאריס ומי יודע איפה עומר. המדינה שלמדתי לאהוב מאבדת את מיטב אומניה, חוקריה, אוהביה. מאבדת עצמה לדעת. ישראל 2003. קום התנערה.  

בדרך מלונדון לקמברידג', מהקומה השנייה של האוטובוס, על קו 27  (תחנה מרכזית-רמת אביב) הלונדוני, שלוקח את השחורים כדי לנקות ללבנים את השירותים, אני מגלה מיצב צבעוני נגד המלחמה בעיראק מול הביג-בן. ברדיו אומרים שמצפים למיליון איש שיגיעו ללונדון ב- 15 בפברואר כדי להבהיר שהמלחמה נגד עיראק לא תתרחש בשמם. מארגני ההפגנה טוענים לסיבות פוליטיות שגרמו לרשויות שלא לאפשר את קיום ההפגנה בהייד פארק, הכיכר רבין של האנגלים. העירייה, לעומת זאת, טוענת שהפארק צפוי להיות בוצי והפגנה המונית עלולה להרוס את הדשא. עיראק 2003. כמה ימותו הפעם?

בינתיים בקמברידג'- השלג הראשון ירד השבוע והעיירה נצורה. גם שדה התעופה הסמוך מושבת. מסילות הרכבת הקפואות מספרות שאין יוצא ואין בא. איש השלג שבנינו בחצר של הקולג' מספר שקר נורא. השמש ששוטפת פתאום את הלבן הזה מספרת כבוד אל. לא רק ליד שדה בוקר.

במלחמה בעיראק נרצחו יותר מ- 100,000 בני אדם. מוזר ששום דבר לא השתנה. אולי זה רק הלב שמשתנה.

ידעתי שניפרד היום, ובכל זאת בסוף הסוף בא לי בהפתעה. ישנו בלילה ביחד, התעוררנו ופטפטנו, ואז כשיצאתי מהבית כל הגוף צעק "לא!!!!!!!!!!”. וזה כאב. אני בטוח שזה לטובה אבל כרגע קשה לדמיין איך. בוא עדן, בוא איתי למסע. תישן במטוס ותפקח את עיניך בשער ברנדנבורג. תקשיב לגרמנית ולהולנדית ולצרפתית. תכיר את החברים שלי: יוסי, אניה, פליקס, סילקה, פלוריאן, מישל, אנדרמו, שרון, קולין, גלעד, יעל, ענת, תומאס, עידן, אלכס ואנטואן. בוא ילד, תלמד על נדידת האנשים ועל הקן שממתין בתום הנדידה ועל הכן הגדול לחיים.

בואי אמא, בואי איתי למסע. אני אקרא במטוס את "מן הסערה – על אבלות, ייסורים והמצב האנושי" של הרב סולוביצ'יק, ואת את "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן. וכשננחת נמצא מחסה מהגשם ונפטפט על הספרים ועל החיים ועל החיים. על הבשורה ממנה אנו בורחים. נברח אחד אל השנייה. וכשתצא השמש (נוציא אותה) נטייל בפארק ונשיר ביחד. ונעצור. ונשתוק. ונחייך. כי יפה הדרך וטוב הוא טעמו של המסע.

Morning attunment, 4/11/2008

Good Morning. Today is the 4th of November 2008.

Today a new president will be elected in the US. Maybe, hopefully, the first black president in the history of a nation which knew so much racism, discrimination and oppression. May this day will be a beginning of a new history for the US and for the whole world which is so effected by this nation.

* * *

13 years ago, on the 4th of November 1995, the Israeli prime minster Yitzchak Rabin was assassinated in Tel-Aviv, by a young Israeli who didn't agree with Rabin's willingness to give back the occupied territories to the Palestinians. I was still in high school and i went with my first girlfriend to the demonstration in which he was murdered. The demonstration was about: “Yes for peace! No for violence!”, and Rabin was a hero for me. After the murder I swore “Not to forget and not to forgive!”. This sentence was also used after the holocaust: “Never to forget! Never to forgive!”.

Today, 13 years after, I wish to break my vow and to search for the path of forgiveness. To forgive the murderer who acted out of fear and was a victim of a nationalistic brain washing, to forgive Rabin for his mistakes as part of the system, and to forgive also myself for the aggression and wish of revenge that i still carry with me.

Grace for me means: “Not to forget but yes to forgive”. To give witness but not to judge, to learn from the history but staying in service of the future. From the place of grace i wish not to suppress the anger that pushed me to change the world in which i'm living in, but to transform it. Not to forget the injustice but to forgive the perpetrator who is always also a victim.

That is why I recognize that when i put myself in a war situation with Israeli soldieries in a demonstration in the occupied territories, i actually fight my self. As I served as a soldier in the army, and as i still take part in the system which oppress other people. Taking responsibility for this aspect in my past and in my present brings me closer to express my truth in a compassionate way instead of judging. To remember this aspects (not to forget) but to do it with forgiveness.

* * *

I want to share with you a letter that i got this week from my friend Y' from Bet-echem. Y' is a Palestinian 17 years old guy who stayed in Tamera this summer. I adapted him as my son and these days i'm trying to help him to get a visa that will allow him to come back to Tamera in order to be a student here. Y' wrote:

hello father i love you and i miss you very much so much
Palestine its like before nothing change
its fucking boring
i start to speak with people. to love every body.
about the work i don't work yet but i'm looking for a work and i will find inshalla
about my family they were so happy because they saw me after 3 months
every body ask me how is tamera-portogal-girls-sex-war-peace-people-every thing
the most important thing you know uri, i don't have contact with my father even after tamera. some times problem some times no problem. my situation with my father its good but not really but i will change it.
inshalla i will come back to tamera
i will be some thing good for tamera-israel-palestine-the world
kiss kiss kiss for you one for tamera one for the peace one
anee ohave attach (i love you)
Y'

I'm touched by the relationship that i have with Y' because it combines together the simple friendship and the history that we bring with us. Not only i became a father but my son is a Palestinian. And this brings again this quality of not forget from where we are coming from and yes to forgive: forgive our history and our national identities.

Next week, Y' will join the meditation and prayer in the village Bilin in Palestine as part of the Global Grace day. Bilin suffered a lot from the building of the separation wall and became a center of struggle against the separation between Israelis to Palestinians.
I want to send Y' from here in the name of all of us the support he needs in order to survive the challenges of the life in Bet-Lechem:The challenges with the Israeli army, with the economic situation of Palestine and the challenges with his family.

* * *

On Sunday i participated in a special event in the Bodega, our temple of love, in which the pilgrims from Colombia were welcomed. I met there in an erotic way my friend, my lover, Stephanie. She came back from the Pilgrimage in Colombia with some wounds on her beautiful body and also some marks on her beautiful soul. Before making love we spoke up a prayer for healing. Healing for Colombia and healing for us.

The contact between me and Stephanie was a special moment of Grace. A moment that sends new information to the cells and to the world: information of trust. I felt we were embedded in the political wide perspective, and in the depth of the spiritual believe. I can say god was also there with us in the room, as well as the whole humanity. And also just to be contained-embraced in her arms and to give my power as a man – this was Grace.

The wounds on her body were a sign for me for letting ourself to be touched by the painful reality. The truthful, tender, passionate physical contact was a sign for letting ourself to be touched by the sacred matrix. By each other. This combination of not forgetting the world but to allow the healing power of forgiveness – this is grace for me. I give my thank for Stephanie, for the trust and for the healing forces of love.

* * *

I would like to end with a quote from the meditation text that Sabine Lichtenfels wrote for the global grace day:

“May the people who are willing to risk their lives for truth and justice receive the protection they need.
May the voice of justice, truth, compassion and solidarity with all beings be heard all over the world, and may it spread and become a powerful movement that stands for the protection for life and planet Earth.
May we set visible signs which show that the eternal life will win over all systems of wrong power, of destruction and exploitation.
May we become carriers of hope for all who come after us”.

Amen.

בטיסה מפאריס לכאן סיימתי את הספר המרגש והאמיץ "לנצח את היטלר". אברהם בורג – לא מה שחשבתם. בורג נפרד בספר מהדבקות ברעיון הציוני מתוך התבוננות אמיצה בשורשי הסכסוך – בין השאר בתסביך ההתקרבנות היהודית ובמעגל האימים של מקרבן-קורבן (מפרעה דרך גוליית, אדריינוס, אספסיינוס, חמלניצקי, היטלר ועד ערפאת כמובן), בשורשי השואה – בין השאר בשנאת הזר ובתהליך הקולוניאלי, וכן – באחריות של המדיניות הישראלית לעליית האנטישמיות ובמשיכה האירוטית שלנו למוות. וכך הוא כותב:

"כבר הרבה שנים אני חש כי נוכחותה הבלתי פוסקת של השואה בחיינו, כמעט בכל התחומים, הופכת את הקיום היומיומי לשזור בה בלי הפרדה. הישראליות והשואתיות ירדו כרוכות יחדיו לעולם והן מלאות זו בזו. מהרגע הראשון של גרמניה הנאצית ועד לאקטואליה העכשווית של ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שעובר הזמן השואה נוכחת בקרבנו הרבה יותר משהיתה כאן ברגעיה וברגעינו הראשונים. תחילה לא הבינו, אחר כך לא יכלו לעשות כלום, אז בא האלם הגדול ומיד לאחריו הניצול הפוליטי והמדיני, ומאז הכל מוצף כאן בלא הפסק".

בורג אפילו מעז להשוות בין תקופת הדגירה והקינון של הנאציזם בגרמניה (לפני עליית היטלר לשלטון) לבין ההווה הישראלי אל מול השכן הפלסטיני. אז וגם עכשיו – שלטה תרבות של הדחקה, כחש ושקר. "הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל-כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות" כתבה חנה ארנט על החברה הגרמנית שעצמה עיניה. ואילו אריק הופר מזכיר ש"העמדות הפנים הגדולות ביותר שלנו אינן מיועדות להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות. הדבר שהכי קשה להסתיר הוא משהו שאיננו נמצא שם". וכמה גדולה היא הריקנות המסתתרת מאחורי הכחשת אחריותנו למתרחש כעת בעזה, בבלעין וביפו.

כמוני, גם בורג נמנע מאכילת פגרי בעלי חיים, מתנגד מוחלט וחסר פשרות לעונש מוות באשר הוא ומערבב שירים עבריים מאלתרמן ועד חווה אלברשטיין יחד עם סוגיות תלמודיות וציטוטים מקראיים. אלא שבזמן ששורש עולמי המוסרי והתרבותי מושרש בתפיסה תבונית, שורש עולמו המוסרי והתרבותי של בורג נמצא בדת היהודית. ואולי בעצם גדלנו שנינו מאותו שורש של אהבת השם. אהבת האמת.

"במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצלחנו להציב חלופה ערכית נשגבת שתוכיח שדווקא העם היהודי, שאופיין באוניברסליזם, יכול להיות גשר בין עמים ומקומות גם בעת ריכוזו הלאומי, וכי השכלנו להבין אלפי שנים ומאות שנים דורות לפני כל נביאי הגלובליזציה את הכוח הנפלא הטמון בריבוי פנים וברב-תרבותיות. במובן קיומי עמוק, ההסתגרות של ישראל בתוך עצמה, הניתוק הרוחני המהותי שלנו כלפי אומות העולם כולן, להוציא ארצות הברית של אמריקה – הם הכניעה למתקפה של היטלר".

ועוד לא הזכרתי את יחסיו המורכבים של בורג עם האבא הגדול והאמא הגדולה ואת הפרידה היפה והמרגשת מהם בספר. ועוד לא אמרתי הכל. אולם כאן יש לסיים ולהביא מלים נשיות יותר ואופטימיות יותר. מלים של אתי הילסהום שנספתה בשואה והשאירה אחריה מצבה רוחנית בדמות יומן, ואחריהן – מלות תפילה של אחותי אמה שם-בה לכבוד יום הנכבה-עצמאות הזה.

"אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא על ידי כך שנחייה אותם כבר עכשיו בליבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום.
…לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכחוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים . בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד".

יהי רצון שנמצא ביום העצמאות הזה
את הנקודה העצמאית והייחודית
שבתוכנו
המאפשרת לנו להיות מי שאנחנו
להיות אנחנו עצמנו
ללא תלות במה יחשבו עלינו
או במה שמצפים מאיתנו.
וללא תלות בתמיכה או באישור חיצוני
ומתוך נקודה זו
עצמאית חופשיה ומשוחררת
לחזור אל התלות העמוקה שלנו
אחד בשני.
כפרטים וכאומות.
שממנה נובעת אחריות גדולה.