מחלה. למחול לגוף על שמכזיב. למחול לנפש שדורשת גוף. לחפור מחילה אל המקום שמרפה. שמוחל. העצמות כואבות, השרירים תפוסים, העור רגיש, הבטן תשושה משיעולים, ליחה וזיעה שופעות ממני. פעם הייתי מודד את החום ושוקל לקחת אקמול. היום אני משתדל להתמסר. אני במיטה רוב היום והלילה ואפילו לא מצליח לחשוב. איזו מתנה.

נדמה לי שמאז שנהייתי טבעוני לא חליתי ככה. זמן להודות על הבריאות שמזמנים לי אולי אורח חיי ומחשבותיי. זמן לאסוף כמה מפירורי החסד של השבועות האחרונים. אני ישנה ולבי ער. תינוק בא לעולם וחבורתנו העליזה ליוותה את לידתו בתפילה ובשירה במערת קומראן. אביו אמר לי אחר כך: אם אדם נברא בצלם, אז כנראה אלוהים הוא תינוק.

ביקרתי באדמאמא – לחזור לזכרונות ולחלומות מהפכניים (פליטי מאהל עין כרם מתמקמים שם לקראת המהפכה הבאה שתהיה הקמת יישוב-קהילה-כפר אקולוגיים). אני ממשיך לכנס קהילות אקולוגיות בנהלל ומגלה שאני מנחה את האירוע. אני מתעלם מהשלולית ומהגרביים שנרטבו (זוכה במחלה) ומחזיק 150 איש שבאו מקצוות תבל לבנות שבט ולעבוד את אמא אדמה.

זמן להתפעל מכוח ההמשכיות וההישארות של הירח והשמש. העץ בכניסה לבית שלנו מזכיר לי להתכופף. מזכיר לי להיזכר. אבא של אסי מחזיק תינוק בידו בשלומאליות נבוכה והחרדת קודש. והזוהר יוצא מלבו וממלא את העולם כולו. באופק אחר – יהוא רוקד כל כך יפה במסיבה של "נביעה" בפלא של מהפכה של אהבה. בארוחה משפחתית עדן מבקש "אני רוצה כמוהם" – הם שאוכלים פולקעס של תרנגולות. ואני מנסה להסביר לו שאני מאמין שזה לא טוב לו ולא לחיות. והוא לא משתכנע ומבקש כמוהם.

זמר המשווק כ"זמר גיי" שר על "שעת השקיעה" ומרטיט את לבי כאילו השיר נכתב לפני עשורים והושר על ידי חווה אלברשטיין. אני ממשיך לצרוך תרבות שכבר עזבתי – "בית מטבחיים 5", הצגה של אהובי עמיחי בסמינר הקיבוצים על דרזדן ששם וכאן. הלב נקרע מהמלחמה ומהאהבה לעמיחי שנשארת. הנה נצח.

אני נופל למשכב ולומד להנות ולומד על עצמי. על המקומות בהם אני עושה כדי לעשות לאמא אדמה, בהם אני מעסיק את עצמי עוד ועוד כדי להרגיש מועיל להצלת כדור הארץ. ויסלבה שימבורסקה מתה ואני נזכר בכל המתנות המנוקדות שהעניקה לי אז בתיכון. תודה ויסלבה. תודה חיים. תודה מחלה.

אוהד אזרחי מצטט בשיעור את אבן ערבי:

לבי נעשה מסוגל לכל צורה
הוא כר מרעה לאיילות
מנזר לנזירים נוצרים
מקדש לאלילים
הכעבה של עולי הרגל
לוחות הברית וספר הקוראן
אני הולך בעקבות דת האהבה
לאן שגמל האהבה יישאני -
זאת דתי וזאת אמונתי.

ובחור חמוד מהשורה מאחוריי מוסיף: "אשירה לה' כי גמל עלי".

אחדים אוהבים שירה

אחדים-
זאת אומרת שלא כולם.
אפילו לא הרוב אלא המיעוט.
בלי להביא בחשבון את בתי הספר ששם מוכרחים
ואת המשוררים עצמם
אנשים אלה הם שניים לאלף.

אוהבים-
אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות.
אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת.
אוהבים צעיף ישן.
אוהבים לעמוד על שלהם.
אוהבים ללטף כלב.

שירה-
אבל מה זאת בעצם שירה.
לא אחת ניתנה לכף
תשובה רעועה.
ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה
כבמעקה גואל.

"אין לי פינה נפרדת בלבי לגטו. אני מרגישה בבית בעולם כלו, בכל מקום שבו עננים, ציפורים ודמעות אנושיות" (רוזה לוקסמבורג)

גם אני ייחלתי לכנס הזה. רשת האהבה מתאחדת ואני עסוק במחשבה שאולי אנחנו היינו צריכים לכנס אותו. שאולי זנחנו קצת משימתנו לרשת, לקשר, לאחד. ובכל זאת – צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. ואיזה כיף שהצדיקים האחרים  הם המהפכנים של האהבה. כמה אנשים יפים ראיתי אמש מסביבי. מעולם המהפכה לא היתה כל-כך סקסית! מגרינפיס ועד אנונימוס מאקרופוליס החדשה ועד אמה המחבקת – יותר מ- 30 ארגונים הפועלים בצורות שונות לתיקון עולם הגיעו כדי להתחיל לבנות ביחד עולם חדש.

אייל סלונים, נושא החזון של "מהפכה של אהבה", איש עם כריזמה של רוני קובן – חיוך מבוייש, דובון אכפת לי, נעזר בטקסט שהכין מראש ובכל זאת ספונטני בעל חוש הומור. מה שנקרא פותחן לבבות. "מהמם" הוא אומר למראה הידיים המונפות בעקבות השאלה: “מי חש דחיפות?” (כלומר למי דחוף לשנות). “אנחנו לא מבקשים רשות מאף אחד. אנחנו מהפכה!” הוא מזכיר שוב ושוב וקונה אותי בנזיד אנרכיזם. “האור מתארגן" הוא מרטיט בי תקווה בדבר התארגנות שלא מפחדת מהנהגה אבל גם לא נכנעת לאגו: "גיוס כוח חיים לטובת שיתוף פעולה לא עם הקרוב לי אלא עם כל מה שקיים".

אכן זו זכות לחיות (או "להיות חיים" כפי שששורר א. גפן) בתקופה הזו. בכניסה לאיילון השלט שואל "בגידה? גניבה? הונאה?”. ברדיו שפטל עצבני במיוחד משפיל שמאלני עצבני. יוצאים לפרסומות – הרזייה, הסרת שיער או השתלת שיניים. חבר שלי אומר שזו לא רק חברה מסורטנת אלא גם סרטנית. כלומר, אנחנו האנושות הפכנו לגוש ממאיר בגוף כדור הארץ. ואני חושב שזאת מן עונה כזאת חבוב. עונת מעבר. כי מצד שני יותר ויותר אנשים חוזרים לשורש התודעה, יותר ויותר קישורים בין המאבקים ובין הפתרונות, עד שלפעמים נדמה לי שהמיין סטרים בכבודו ובעצמו מכיר בקץ הקפיטליזם, הפטריארכיה, הניצול, הדיכוי. המהפכה הבאה תהיה מהפכה של אהבה והיא לא תסתפק בפחות מבנייתו הלכה למעשה של העולם האחר שהובטח לנו, גן-עדן עלי אדמות.

אחד הרעיונות בכנס היה להקים ממשלת צללי אורות. הוזכרו משרדי הרווחה, החינוך, איכות הסביבה וזכויות בעלי-חיים. לא הוזכר משרד הביטחון או החוץ. בכלל, הכיבוש ואפליית הפלסטינים נשארו בחוץ למרות השאיפה הכנה למגוון. . ובכל זאת, כשעאידה הזכירה את חומת ההפרדה כפרי באוש של תרבות זמננו – נשמעו אנחות של אמפתיה, של תסכול, של היזכרות. ואולי זה כבר לא אישיו כי זה ברור לכולם שבעולם ללא מדינות גם הכיבוש (של 67/48) הוא כבר לא אישיו.

אני לא הייתי מחליף את ליברמן וגם לא את ברק. אני מבקש את תיק האהבה. חתיכת תיק. משרד שלם שיחקור ויבנה מבנים חברתיים הדרושים כדי שהאהבה תנצח. לא רק האהבה לאמא אדמה, לאמא, לילד, לקדושה. אלא גם ובעיקר האהבה הרומנטית והאירוטית. משרד שיתמוך בזוגות, משולשים, משפחות ושבטים – לאהוב. ללא פחד וללא שקרים. לאהוב באמת. כמו שאומר מורי ורבי אוהד אזרחי – יש צורך לא רק במהפכה של אהבה אלא גם במהפכה באהבה.

בסוף הכנס קם בחור מזוקן מקהילה ליד כליל שחי בהשראת תרבות המאיה ותהה לגבי הפגישה השבועית המתוכננת לגיבוש הצעדים הבאים של המהפכה: “האם בעולם החדש יהיו מים נקיים פעם בשבוע?” הוא שאל. וגם ענה – שהוא חלק משבט שחי ביחד, שבעת הילדים גדלים ביחד עם ריבוי אבות ואימהות, ולומדים לחיות ביחד, יום-יום, שעה-שעה, נשימה-נשימה. אייל סלונים ניסה להתגונן בדבר "עשייה בלתי פוסקת", אבל השאלה נותרה באוויר – איך חיים ביחד? אני כותב את המשפט הזה מתוך הבית החדש של הקהילה המשוגעת שלי שדוחסת 10 אנשים לחדר אחד ומתעקשת לחקור איך עושים שלום גם בתנאים האלה. אני שואל את השאלה הזו מתוך התעקשות למצוא תשובה טובה לא רק לי. התחלה של תשובה כזו נתן מזוקן חמוד נוסף שהוסיף לרעיון לצאת להפגנה חיובית (עם עשרות שלטי בעד) את החשש שמתחת לשלט בעד מסתתר גם הנגד, שכל עוד ננסה להסתיר אותו לא נהיה חופשיים באמת.

תודה על התזכורת שאני-אנחנו לא לבד, תודה על ההובלה, ההשראה והחזון, תודה למהפכני כל העולם המתאחדים באהבה.

בתום לילה ראשון בלי אמא. אני מציץ דרך גן עדן (בן שנתיים וארבעה חודשים).

ילד הוא משהו אחר. מתעורר
אחר הצהריים ומיד מלא מילים
ומיד מזמזם ומיד חם
ומיד אור ומיד חושך.

ילד הוא איוב שכבר מתערבים עליו,
והוא לא יודע, הוא מתגרד בגופו
להנאה ואין עוד כאב.
ומחנכים אותו להיות איוב מנומס
לומר "תודה" שאדוני נתן,
ולומר "בבקשה" שאדוני לקח.

ילד הוא טיל לתוך הדורות הבאים,
שילחתי אותו: אני עוד רועד ממנו.

ילד הוא משהו אחר: ביום גשם
אביב להציץ דרך גדר גן עדן,
לנשק מתוך שינה
ולשמוע צעדים במחטי האורנים הרטובים.
ילד מציל ממוות.
ילד, גן, גשם וגורל.
(יהודה עמיחי)

*

“סבא ישראל – מלך ישראל" (גרפיטי ליד התחנה המרכזית בירושלים)

*

בחצות אתנשק עם האלה ונישאר ביחד עד תום השנה

*

סדנת תקשורת לא אלימה
מרינה מתחתנת וחושפת ירך
אסי וארז שנונים ומגניבים
נתן זך מספיד את מדינת ישראל
מישהו קנה מעריב

*

בשובי ארצה אני נזכר – את הארץ לא עזבתי, אבל נטשתי את גאוות היחידה של אלה הנשארים למרות שכל-כך קשה כאן.

*

כנראה לא נדע לעולם (לעקיבא)
אני מנשק את מצחך, את המוהיקאן שלך, את גומות החן, את הטון המלומד, את העיניים שמתמסרות, את פצעי הבגרות שמזכירים לי – אתה מושלם.

*
בתום סילבסטר עצוב בעיר תל-אביב (הקאות בפאתי "מהפכה של אהבה") הגעתי לזריחה מול ים המלח במערות קומראן. הרב אוהד אזרחי היטיב לתאר כך:

את הבוקר הראשון של 2012 פתחנו יחד עם חברים קרובים מקהילת תמרה במערות קומראן. אנשי קומראן קראו לעצמם "כת היחד", ואנחנו באנו ביחד, כמה יהודים, ערביה אחת, שני גרמנים ופורטוגזית אחת, חברים קרובים ואוהבים, שבאים להתפלל יחד במקום בו נמצאו המגילות הגנוזות.
באנו לפנות בוקר כדי להתפלל ולערוך טקס בעת הזריחה של השמש החדשה על העולם החדש של שנת 2012. שמחה גדולה פרצה ושטפה מתוכנו. אני ניגנתי בגיטרה וכולנו שרנו אל הרוח ואל השמש העולה, והציפורים מחאו כפים במשק כנפי היונים בין צוקי המדבר.
2012 מביאה רוחות של שינוי. שינויים גדולים במערכות שנהגו לנהל את העולם עד כה. במיסטיקה היהודית הקדומה היו קוראים לזה "חילופי משמרות של המלאכים בשמים". כלומר – הכחות שניהלו את העולם זזים ומפנים את מקומם למערכת כחות חדשה. כולם – מלאכי עליון. אבל עכשיו נכנסת סדרה חדשה לפעולה. תוכנה חדשה למחשב העל שמנהל את המציאות הוירטואלית בה אנו חיים יום יום.

כיתה י'ב, תלמה ילין. לכיתה נכנסת המורה לספרות הרצלינה, אישה נחמדה ואף מה שברק (השופט) היה מכנה נאורה. בדמעות בעיניה היא מוקיעה את התלמיד אורי אילון שלקראת מבחן הבגרות בחיבור בחר בנושא שסיפק משרד החינוך: "ירושלים שלי", אלא שהפך את הקערה במילותיו ורעיונותיו. כמעט 15 שנים לאחר מכן אני עובר דירה לעיר הקודש. בית הכרם. בית זמני לשלום נצחי. אני לא לבד ולא סתם כאן ובכל זאת עדיין מתקשה למפות את השכונות השונות, לשלם לרכבת הקלה, להיכנס לתחנה המרכזית. הנה לפניכם אותו מסמך אנושי מזעזע עם הערותיה של הרצלינה בסוגריים המרובעים. אני נדהם לגלות כמה השתניתי (קצת פחות פרובוקציות וזהות חילונית) וכמה לא השתניתי (אוטופיסטיות משיחית, וגם – הסיום המפתיע). לשנה הבאה בירושלים.

ירושלים שלי (16.2.1997)

"והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה, ב', 3)

כמה רחוק חזון זה של ישעיהו בן אמוץ מן המציאות העגומה בה שרויה ירושלים כיום… 2500 שנים טרם גרמו לנו לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, לצערי אף רחוק היום בו עוד לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה… ובשורת השלום המיוחלת באה מאוסלו, עמאן ואולי אף מתל-אביב, אך ודאי שלא מ"עיר השלום" ירושלים.

ירושלים של היום היא עיר תחת כיבוש צבאי ומדיני [מאיפה ביטוי שכזה?] שנמשך כמעט שלושה עשורים, עיר מתחרדת, רווית שנאה ופונדמנטליזם יהודי-מוסלמי. זוהי ירושלים בה לא ביקרתי מזה שנים רבות, וכנראה שבפעם הבאה שאבקר בה אצטייד בדרכון עליו תוחתם החותמת "פלסטין", שכן מעדיף אני להצטייד בדרכון וויזה מאשר בשכפ"ץ וג'יפ משוריין. ירושלים למודת הקרבות, הכיבושים והתהילות נכבשה בעיני רוחי על-ידי הפחד, אותו כובש אכזר [מיהו הכובש האכזר?] אשר אינו מאפשר לי, לנער החילוני מתל-אביב, לבקר כך סתם ולטייל בבירה (המעורערת) של מולדתי במלאת 50 שנים להולדתה וכמעט 2000 שנים להולדתו של ישו. [אורי – אתה בחור נבון ביותר, ועל כן אני יכולה ללא חשש לומר לך – כל הפיסקא פראית בהגזמתה. אני מטיילת בירושלים שלי החילונית ללא פחד, נהנית מיופיה שאין שניה לה בעולם! ואיש אינו רודף אחרי. וכל מה שאני צריכה זה לא ויזה אלא נשמה!]

אך זו, ירושלים של היום, איננה ירושלים שלי. ירשלים שלי הינה מטה-פיזית ואיננה נפגמת ממאורעות ההיסטוריה, ודאי שלא מראש עיר כזה או אחר. ירושלים שלי היא ירושלים של ישעיה: יותר מעיר היא חזון, יותר מאבנים, בתים ורחובות היא אידיאל. אל ירושלים זו, של אחרית הימים, נושא אני את עיני באמונה שלמה אך בפכחון מלא. אל ירושלים שתהא מרכז רוחני לעולם כולו, ירושלים שתושתת על ערכי הצדק, התרבות והשלום.

זוהי ירושלים של מעלה, בה הקדושה שורה לא בשל אבן או קיר, בית או קבר, אלא בשל קדושת האנשים בה. ירושלים זו מביטה אל ירושלים של מטה, זו שפסקה להיות "ירושלים של זהב" וכעת היא רק שחורה מכף רגלה ועד כיפתה, זו שנאמר עליה באיכה "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כהניה נאנחים ובתולותיה נוגות"… אך יופיה של זו העליונה אינו נפגם כלל וכלל. שכן היא האידיאל-החלום אשר נישא בלבבות העם במשך 2000 שנות גלותו, למרות שנשכח דווקא כאן, בארץ הקודש, עם תום הגלות.

סבתי וסבי ז"ל גרו בירושלים, אמי כילדה גדלה והתחנכה בבית חרדי ירושלמי, ובגיל 18 שמה קץ ל"שושלת המפוארת" של שבעה דורות רצופים בירושלים. עבורי הדרך ליירושלים בה נסענו בכדי לבקר את סבי וסבתי מתמצתת בצפייה בגרוטאות חלודות שבצידי הכביש [אפשר לצפות ליחס של כבוד למש ש"קדוש" בעיני חילוניים, מקימי הארץ ב- 1948!], בכך שאמי ואחותי שרות שירים עצובים ("באב אל וואד"), ובכך שמאלצים אותי לחבוש כיפה על ראשי מיד לאחר ההתרגשות מהמפגש הקצר עם השלט הפרחוני "ברוכים הבאים לירושלים". עוד כילד חיפשתי ולא מצאתי את קסמה הגדול, שכולם מצאו בעיר הזו. כשלקחו אותי לכותל המערבי התעניינתי לאו דווקא באבנים האלמות אלא בפתקים ובסודות אשר הם נושאים. כשסיפרו לי שהאדמה עליה אנו עומדים קדושה היא, אני דווקא חיפשתי את השלג שנערם עליה. ואת אחותי…

ירושלים זו של ילדותי אבדה לי בהר הזיתים, כשמעל קברו של סבי ביום ה- 30 למותו, מצא לנכון אחיו לשאת דרשה על הסיבה לכך שג'יפ משוריין של הצבא ליווה אותנו בדרכנו, דרשב שכללה הכפשות על ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, ואת המסקנה הבלתי נמנעת שאין לנו על מי לסמוך אלא רק על אבינו שבשמיים. אז הפסקתי להאמין בדו קיום אניתי בין הקבוצות השונות במצב הנוכחי בעיר,  והתחלתי לאמץ את תוכניתו של יהונתן גפן בדבר הקמת מדינה בירושלים, שתכלול את קיצוני הדתיים-לאומנים קצוות העולם. תוכנית המוותרת אמנם על "סלע קיומם" של קבוצות מסוימות מעמנו, אך מזכה אותנו באחוז שפיות גדול יותר. [אתה יודע אורי, גם אלה בבית חולים לחולי נפש ממש בני עמי הם!]

לאחר אותו אירוע בהר הזיתים נדרתי לשוב ולבקר בירושלים רק כתייר במדינה הפלסטינית שתקום, בעזרת השם, במהרה בימינו. רק אז, אני מאמין, תוכל ללחזור עטרה ליושנה, רק אז יוכל הר הבית להתנשא למרחוק לא רק בגלל גובהו הרם אלא בזכות יסודותיו המוסריים והרוחניים. עד אז אמשיך לבקר את ירושלים כמפגין בלבד, לראותה מבעד לחלון האוטובוס ולזעוק חמס מול מושב הליצים (הלא הוא משכן הכנסת) ומשרדי השחיתות (הלא הם משרדי הממשלה). אמשיך לזעוק כישעיהו: "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר קודשך". אמשיך לחפש ולבקש אתא ותה ירושלים האמיתית שהובטחה בחזון אחרית הימים, עד אשר תתעורר מתרדמתה הקונצנזוסיאלית [לא ברור מה פשר ביטוי זה!]

וכתשובה לניסיונות להלהיבני עם מילות "הר הבית בידינו" של מרדכי גור החייל, אחזור ואספר את סיפור התאבדותו ההירואית של מוטה גור האיש.

כבר שישה שבועות (כולל שבועיים בשווייץ) מאז שאנחנו כאן. מוזר שהתרגלתי לכתוב בלשון רבים. ואולי הדיבור היחידני הוא לא פחות מוזר. החיים כנמשל. ריבוי החיים. סיפורם של אלה שחיים וסך כל חייהם. הרבה שואלים אותי למה חזרתי, תמהים על ההחלטה לעזוב את גן העדן לטובת נתניהו, מרחמים על ההתרסקות הצפויה שלי אל מול המציאות המדכאת. אבל אני בינתיים ממש שמח להשריש שוב שורשים בכנען (כל עוד אני לא צריך לעבור דרך התחנה המרכזית בירושלים). אולי זה קשור ללשון הרבים. אני לא לבד בעסק הביש הזה. וגם – אני חייב להודות על המשימה שנשאה אותי לכאן שממשיכה לתת לי תקווה או משמעות: ליצור מודל לחיים של שלום. אני כותב ונחרד מהאחריות. לשאת תקווה במזרח התיכון בתקופה הזו - איזו אחריות…

אז מה עשינו? נחתנו ישר לכנס בנווה שלום, שם שמעתי את סיפורו המדהים של פעיל השלום גרשון בסקין ומעורבותו בהשגת העסקה שאיפשרה את שחרורם של אסירי החמאס וגלעד שליט. מסקנתו: איטס אול אבאוט טראסט. כלומר האמון האישי הבסיסי שנבנה בינו לבין אינטלקטואל איש חמאס שפגש בכנס במצריים איפשר ערוץ פתוח לגופים הגדולים שנכשלו שוב ושוב ביצירת דיאלוג. בזכות הכנס הזה (בנווה שלום, לא במצריים) גם חזרתי לעבודתי הישנה כמנחה מפגשים של נוער יהודי וערבי. כמה גדלתי מאז וכמה השתנו מחשבותיי על הבניית זהות ומקומו של הקונפליקט בחיינו, ובכל זאת אני זוכר למקום הזה, לנווה המדבר הזה, חסד נעוריי. זוכר איך כסטודנט צעיר השאלות ששאלו אותי הסטודנטים שהגיעו מנבלוס-שכם דחפו אותי לשנות את חיי, לחצות גבולות ולהקים את "אנרכיסטים נגד הגדר".

ועכשיו, בחזרה לעתיד, עדיין הספקנו למסוק את הזיתים האחרונים בבלעין. וואג'י שביקר פעם בתמרה התלהב מהאפשרות להביא את רעיון מערכת אגני ההיקוות לבלעין (שמשמעות שמה "בלי מקור מים"). ואילו אני כשחציתי את תוואי הגדר שהוסרה בהוראת בג"ץ ידעתי להרף את התחושה שתלווה אותי כשאחצה את הגבול לסוריה: שילוב של התרגשות ושאריות פחד שאין לו אחיזה במציאות הפיזית (אולי כמו כל פחד, ובכל זאת כאן גבולות המציאות הזויים יותר, או שמא גבולות ההזייה מציאותיים יותר).

המשכנו מבלעין לענתא, שכונה בירושלים המנותקת משירותי העירייה ועכשיו, בתום בניית החומה מסביבה, מנותקת גם משאר חלקי הגדה. אלו היו הימים שלפני חג הקורבן המוסלמי ואנחנו למדנו על איך מבריחים קורבנות עזים בפתחי הניקוז של המים שמתחת לחומה. נזכרתי בקצין בצבא ההגנה לישראל שסיפר בראיון לעיתון שהצבא למד מניסיונות של צבאות אחרים בהיסטוריה שהתמודדו עם הגנה על קו של חומה, בין השאר גם מהצבא הגרמני שמנע הברחה של מזון לגטו ורשה. חשבתי שגם לנו יש חג קורבן, ואיך כמעט בכל חג אנחנו חוגגים את היותנו קורבן. עדן מתחיל ללכת לגן. גן ילדים ציוני, יהודי, בהתנחלות. ואני נחרד אל מול המסלול הזה שסופו מי ישורנו. ובאותו זמן גם אני גם לומד איתו וממנו לפורר חומות, להבריח עיזים בפתחי הניקוז אל החופש המיוחל.

אנחנו עוברים בין שלל המחסומים המתירים ואוסרים אישורים ואיסורים שונים, מחסום לבינלאומיים ומחסום לפלסטינים ומחסום למתנחלים, והקבוצה שלנו נאלצת לשנות זהויות ולפלרטט עם החיילים כדי לחמוק ממשטר ההפרדה. וביחד אנחנו מגלים דווקא את הקושי להמשיך מענתא לידידה שגרה בקיסריה ובחצר ביתה עץ זית עתיק בן מאות שנים ולדמיין מה עבר עליו, איפה ניטע ואיך הגיע לכאן. בין קמטי הגזע החכם והמיטיב חרוטות המלים: אל נא תעקור נטוע. ואני נזכר בימי שישי, אחרי ההפגנות של "אנרכיטים נגד הגדר" בבלעין או במסחה, לחצות את רוטשילד באופניים ולהתפחלץ אל מול הנורמליות (המושג "נורמליזציה" מקבל משמעות חדשה) הנוחה המתעלמת החוגגת השוכחת המדחיקה את הקץ ואת החצר האחורית הנאנקת מגז מדמיע, המושפלת ממחסום, המנוטרלת מכדורי גומי, המדממת מכאב.

רציתי לכתוב על השמחה שבלחזור ארצה לבנות ולהיבנות וזה מה שיצא. כבר השעה מאוחרת, ועוד מעט השנה ההיא שחיכיתי לה כל-כך הרבה שנים מגיעה. שנה טובה. רציתי לכתוב על יריחו שנותנת לי תקווה בתודעת השפע שלה – איך שני הגברים שפתחו לנו את השער למעיין הנובע שמספק את מי השתייה וההשקייה של העיר החקלאית הזו, לחשו על אוזנינו בכבוד והשתאות שפעם בשנה "היא (המעיין) מדממת". כלומר המים הופכים אדומים מהאדמה, ולמשך שלושה ימים הם סוגרים את הצינורות "ונותנים לה לטהר את עצמה". רציתי לספר על השכנים המחליפים ביניהם בננות תמורת מלפפונים, ומפצירים באורחים לאכול וגם לקחת ולחלק לשכניהם שלהם כי האדמה הנדיבה נותנת יותר ממה שהם יכולים לאכול. רציתי לכתוב על הילדה בבלעין שידעה רק משפט אחד באנגלית: "איי לאב יו!". אני מבטיח לך ילדה שזו תהיה ההבטחה האחרונה.

לפני כמעט עשור היה לי הכבוד להיות חלק מהקולקטיב שהפעיל את סלון מזל – מרכז להפצת מידע חתרני שפעל בסימטה אלמונית בתל-אביב. שם, בפאתי קינג ג'ורג, נפגשו אקטיביסטים במרחב מוגן, שם מכרנו שמן זית מהשטחים ותחבושות היגיניות אורגניות רב שימושיות, פאנזינים מרחבי העולם, דיסקים של להקות פאנק פוליטיות, וספרים שלא תמצאו בסטימצקי.

אחד הספרים האלה היה "בולו בולו" שמתאר חזון חיובי של העולם שאחרי הקפיטליזם. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשקראתי על מגוון של קהילות אוטונומיות יצירתיות שהחליפו חברות לאומיות מנוכרות. הספר מצטיין לא רק בקריאה ביקורתית נוקבת ושנונה של מה שנקרא "המערכת", אלא גם ובעיקר בשרטוט קווי המתאר של מימוש החלומות שלנו – חיים משותפים ברי קיימא של אושר ומשמעות.

הסופר של "בולו בולו" המתקרא "פי.אם" הוא שוויצרי המתגורר בקהילה אורבנית בשוויץ. דרך חבר גיליתי שקוראים לו האנס והזמנתי אותו לאירוע ההתרמה שעשינו בציריך. בסיום הערב הוא ניגש אלי ונפלתי על צווארו באומרי שהגעתי לכאן (בניית כפר-מודל של שלום) בזכותו, שעד שקראתי את "בולו בולו" אנרכיזם היה בשבילי בעיקר להתנגד למשטרה, למדינה, לצבא, ולבתי הסוהר, ושבזכותו התחלתי לצעוד בדרך המתעקשת לבנות את האלטרנטיבה. הופתעתי לגלות שהוא פנסיונר חביב וביישן, ולא פאנקיסט עם פירסינג ומוהיקאן. למעשה הוא אפילו לא אנרכיסט (אפילו מאמין בלחזק את מוסדות המדינה מתוך תפיסה מרקסיסטית) ובכל זאת חתרן בלתי נלאה. גאון צנוע עם הומור עצמי שהתלהב מהפרוייקט שלנו והבטיח לפנטז על איך ייראה כפר החקר לשלום ולשלוח לי את החזיונות במילים. הוא אף סיפר שהתחיל ללמוד ערבית כדי להבין את שלטי המהפכה הנישאים בכיכר תחריר וגם כדי לאוורר את המוח שרגיל לקרוא משמאל לימין. זו אולי הפעם הראשונה בחיי שאני מבקש להצטלם עם סלבריטי. איזו התרגשות. חולמי כל העולם – התאחדו!

“תחנה. לרדת. החלום נגמר. סופי שבוע, חופשות, אשליות ופנטזיות של בריחה מגיעים תמיד אל סופם, ושוב אנו יושבים באוטובוס או בחשמלית, במכונית או ברכבת התחתית. מכונת היום-יום חוגגת עלינו את ניצחונה. אנחנו חלק ממנה. היא מבתרת את חיינו לנתחי זמן קטנים, מתעלת את מרצנו, מרסקת את חלומותינו ואת משאלותינו. אנחנו בסך הכל רק עוד גלגלי שיניים נרצעים, דייקנים וממושמעים במנגנון שלה…

האלטרנטיבות, שאותן אין אנו מכינים כיום בשכונות המגורים שלנו, לא יתהוו מעצמן סתם פתאום בעת התמוטטות כלכלית. משום כך יש חשיבות להצגת מודלים, להקמת מושבות חלוציות, ולחיזוק הקשרים הגלובליים האוטונומיים שלנו. עד כמה גדולים הסיכויים שנצליח – זאת לא ניתן לאמוד, ולשאלה זו גם אין כל תפקיד, שהרי איננו יכולים לפעול בשום צורה אחרת". (בולו בולו, PM)

בטיסה לבאזל אני מסיים לקרוא את "בולו בולו" (שזכה לעדנה בישראל בקיץ האחרון שלי אתכם. הסופר השוויצרי האנונימי הבטיח לי שיעשה מאמץ להגיע לאירוע שנקיים מחרתיים בציריך!) ואת האנתולוגיה "אוטופיות" (שיצאה לאחרונה בהוצאת "רסלינג") אבל ככל שהדפים עוברים אני הולך ומתעייף מהעתיד. רוצה גן-עדן עכשיו. מישהו סיפר לי שהנאום של צ'רלי צ'פלין בסוף הסרט "הדיקטטור הגדול" הפך לפופולרי בפייסבוק לצד תנועת הכיבוש הנאור. נזכרתי איך כנער צעיר, העברתי את הוידיאו קדימה ואחורה כדי לתמלל בבלוק הצהוב את המלים שהרעידו את לבי התם. נער הייתי וגם זקנתי ועדיין אני עוקב אחר ההבטחה בדבר השחר שעוד יפציע, לעולם בעקבות השמש. אותה אחת שהביאה אותי עד הלום, מול ההרים הללו, השלג הזה, היער הזה, היופי הזה שאין כמוהו. כאן השמש זורחת כמו צל של אור המתפשט על ההרים ומלטפת למשך שלוש שעות ביום בלבד. כאן בתוך הגלויה שבין הרי האלפים התכנס לו כנס בששת הימים האחרונים בניסיון לכנס את המומחים הגדולים והאינפורמציה החשובה והעדכנית ביותר מתחומי הכלכלה, האקולוגיה, חברה-קהילה ומודעות-רוח.

שלוש שנים אחרי שנפרדתי מהבנקים והבורסות, באופן מפתיע בחרתי בתחום הכלכלה שמעורר בי השתאות ושאט נפש, משיכה ושיעמום. אני חי בין שני עולמות: מצד אחד לקחתי אחריות על גיוס כספים למימוש פרוייקט כפר החקר לשלום במזרח התיכון ומצד שני אני מייחל לקריסה המוחלטת של כל המערכת הפיננסית בשנים הקרובות. יש בי אי אמון מוחלט בבנקים, בהיגיון הריבית, בגרף הצמיחה, בערך התל"ג, בתודעת מחסור, ומצד שני אני נהנה מהמערכת, מנצל אותה לרווחתי וגם עדיין תלוי בה במידה רבה. ובכל זאת בבאזל ייסדתי יסוד לשלום, כאן בבירת הפשע הקפיטליסטי המאורגן, או בשפה יפה יותר – אם הגרמנים שנולדו בעת הזו בחרו להביא ריפוי לטראומה הגדולה של מלחמת העולם השנייה ולחבר בין האינטלקט ללב, ואם הישראלים שנולדו בעת הזו בחרו להביא ריפוי למעגל האימה של קורבן ומקרבן, בחרו השוויצרים להביא ריפוי לפצע שהותירה אחריה ההתמכרות לכסף.

בכנס יכולתי להבחין בין שתי גישות מרכזיות: כולם כאן רדיקליים חופשיים, כלומר אף אחד מהמומחים או מהמשתתפים לא שואף לרפורמות (שינוי נקודתי) אלא כולנו מסכימים שיש צורך בשינוי מערכות כולל. ובכל זאת חלק דיברו על כך שכצרכנים חובתנו לצרוך בצורה מודעת (האטה מערכתית שבאה מבחירה מכל הלב ולא מעוני כפוי, לדוגמא: עבור ישראלים – לסוע לחופשה בירדן ולא בהימאליה), וחלק טענו שכבני אדם מודעים חובתנו לא לצרוך בכלל (כלומר מתעקשים לקפוץ לעולם שאחרי הכסף, ללא עונת מעבר). מכל ההצעות והרעיונות אהבתי את שיטת כלכלת העגבנייה לפיה ערך הכסף יורד עם הזמן, בדומה לעגבנייה שאפשר לאכסן לזמן מה אך לא לעד. אובדן הדרגתי של ערך הכסף מעודד נתינה וזרימה של הכסף, שממש כמו מים רוצה לנוע. ככה העשירים משלמים מס (על שאגרו לשווא) ולא העניים (שאין להם).

רק אחרי חמישה ימים של ישיבה בחדרי הרצאות מחוממים יצאתי לטיול מסביב, וברגע אחד מול הנהר שקצותיו קפואים – הכל היה ברור. הרי לא חשוב באיזה נושא דנו, שוב ושוב חזרנו לצורך בבניית מודלים לא ריכוזיים (מבוזרים) המבוססים על אמון. ומערכת המודלים שתחליף את זו הנוכחית חייבת ללמוד מהטבע – כמה שיותר מורכבות וגיוון כדי להבטיח יציבות, וגם – בלי פסולת/זבל בכלל וגם ללא שקרים או סודות, כלומר ללא איים האוגרים אינפ¬¬¬ורמציה או מנותקים מנגישות לאינפורמציה. אולי הכסף יאבד את ערכו כמו עגבנייה, אולי בעוד כמה שנים ניעזר במטבעות אזוריים (כמו בדמנהור למשל) שיבטיחו עצמאות בת-קיימא, אולי אחר כך נחזור חזרה לכלכלה של סחר חליפין ואולי נתקדם קדימה לכלכלה של נתינה. מה שבטוח שללא שינוי של תודעה גם המערכת שתחליף את זו הקורסת עלולה להדרדר שוב לכזו המבוססת על פחד, בצע ואגואיזם. אין מהפכה ללא מהפכה של תודעה.

Dear friends of the Tamera and the PRV-ME,

We would like to update you concerning the new steps of the PRV-ME and to invite you to join us for the Global Grace day on Wednesday, 9.11 (more details below).

After some years of peace education in Tamera we are happy to be back to the holy land for half a year. During this time we will work on different projects: introducing and modeling the vision of water retentions landscapes in the Middle East, publishing books and study materials in Hebrew and Arabic, holding public events and being in service for the uprising of a new culture.

The peak of this time will be in April – A month of intensive community experience and education time about the connection of inner and outer peace work. It will include study times, common work and forums, seminars with Sabine Lichtenfels and Benjamin Von Mendelssohn, The Holyday of freedom with Rabbi Ohad Ezrachi, rituals and encounters in the The Holocaust memorial day and in the Nacba-Independence day, and a conference in the issue of water retention landscapes in the Middle East. It will be an opportunity to connect with the healed picture of the land and of life. More details will be distributed soon.

Since we arrived to Israel-Palestine we participated in the conference "Practical Models for Peace" in Neve Shalom Wahat al Salam in which we shared our vision and showed the movie "Water is Life". We already had some enthusiastic feedbacks and concrete offerings for cooperation. As promoting the vision of water landscapes for creating sustainable communities is one of our main goals we ask you to share this movie and to connect us with potential cooperation partners.

In the end of November we will participate in the Green Phoenix conference in Switzerland and later on we will hold 2 public events in Zurich and Basel. The invitation is attached and you are warmly welcome to invite your friends and interested people

Invitation_to_Swiss_events

You are invited to join us to the Global Grace Day 2011 – We will meet for ceremonies, meditations and prayers next to the biggest water retention places in Israel/Palestine: the Sea of Galilee, the Dead Sea and the Mediterranean Sea. You can join us for one of these events or for the whole journey.

6:00-8:00 Sunrise in the cave next to Tabha Church (Sea of Galilee)
Coming from Kfar Nachum junction you will pass the church on you right and just few meters after the cave will be on your left.
12:00-14:00 In Kumeran cave (next to the Dead Sea)
We will meet at 11:45 at Kalia junction and will go together to the cave
16:30-18:00 Sunset at Tel Baruch Beach, north of Tel-Aviv (Mediterranean Sea)
18:30-22:00 an open evening in "Neviah" – The Hebrew Academy for the Spirit (Machon Mofet ? 15 Shoshana Persiz st. Tel-Aviv)

You are warmly invited to bring with you samples of water from natural water sources.

More information:
http://www.global-grace-day.com/
http://www.prvme.org/
http://www.neviah.co.il/

Please confirm your arrival to the email address: aida.shibli@gmail.com
In the day of the event you can reach us through this phone: 0507263398

Thank you for your support and see you soon,
Tamir, Uri, Rico, Aida, Anja, Mustafa, Idit, Sharon and Sham-ba.

לפיכך נקרא אדם יחידי – יחידי נברא, יחידי ימות. אין היחיד יכול להיות או ללכת כמו… “כמו" אינו יחידי. ומה שאינו יחידי, אינו אדם. ליחידות אין קשר עם השאיפה המוכרת להיות מקורי. להיות מקורי זה יצר אנושי… באופנה. לעשות מה שאיש לא עשה לפניך. יצר זה אינו מקורי. רבים המתעטרים בו ומצליחים לרמות… את עצמם. יחידות אינה מקוריות, אינה בלעדיות. שתי אלה ניזונות מהזולת ומהכפשתו כדי להתקיים. יחידות היא היכולת לחיות ולהפיק מתוך עצמך את הראוי לך, את הראוי ממך, את מה שרק אתה יכול ליצור ולהפיק. גם אם היית אדם הראשון. גם אם לא היה שום דבר בעולם מלבדך. לחיות את חייך שלך, להיזון ממצברי האמת שלך, מבלי להיות טפיל רוחני. הדרכה, למידה, כן. רבי, כן. אך לא מישהו שיעשה במקומך את העבודה השחורה. לעמול, להזיע, להיכשל, לנסות שוב ושוב. מבלי להרכין ראש בייאוש, מבלי לתת את הדעת מה יאמר פלוני או אלמוני. (הרב מנחם מנדל מקוצק)

בארץ אני מתייצב להפגנה במוצ"ש בכיכר רבין שלקחה מהמפכה את התופים והלבבות הרועמים והחזירה לה את המשקפיים העגולים. בתום העצרת אני מוצא את עצמי צועד תוך כדי שירת "התקווה" עם חברתי עאידה ועם שלט בידי שעליו רק ציור של לב אדום. מצד אחד – הכי אוהב ונאהב, ומצד שני – מפר סדר, פרובוקטור, גיס חמישי. סיטואציה שנוגעת בשאלת יסוד שלי – הרי גם גנדי וגם לותר קינג הפרו סדר ובמקרים רבים אפילו עוררו את החברה ואת המדינה לרמות שונות של אלימות.  גם את האוהל של דפני פינו בלילה הראשון שבו הוצב, אבל דווקא שבירת הכלים מצליחה שוב ושוב לסדוק סדק עמוק יותר מהעבירה עצמה. אז כמה אני מוותר וכמה אני מערער? כמה אני משכין שלום וכמה אני מגרה מציאות? כולם רוצים להפריח את השממה, אבל האם המזרח התיכון מוכן למקום שבו יחיו ויאהבו ביחד יהודים ופלסטינים?

הלב שעל השלט הוביל אותי ל"מהפכה של אהבה" – קבוצה שגדלה בשנה האחרונה מ- 7 חלוצים לקהילה של כ- 100 איש ואישה, צעירים יפים ומוכשרים שביחד מתפעלים בית שממנו יוצאים לפעילות המחברת שלום פנימי וחיצוני. בערב היכרות המנחה מסביר שהם יציגו לנו את השפה שפיתחו ואני נדהם עד כמה השפה עצמה (לא רק הרעיונות!) דומים לשפה שלמדתי אני בארבע השנים האחרונות. ועוד יותר אני נדהם איך החלומות שלי מתגשמים, איך דווקא בזמן שאין כבר פעילות ב"סלון מזל" קם לו סלון שכזה שעמוס באקטיביסטים ובפעילויות שמטרתן להכשיר את הלבבות ליציאה לרחובות שמפרה את הסדר ומגבירה אהבה בעולם, בחברה, במציאות הזו. אז מה שאנחנו קוראים לו "פעיל שלום באימון" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) הם קוראים "מהפכן של אהבה". והשאר שוב מזכיר לי שלא המצאנו כלום:

מעגל שפניו החוצה לעולם – לשנות ולפעול, ובמרכזו אהבה (שבבסיסה נתינת שפע וחיפוש אחר אהבה לא אנוכית/ללא תנאי). להפסיק לנסות לכבות שריפות ולהתחיל לרפא את שורש הסימפטומים: מהפכה תודעתית בכל המבנים החברתיים שמשקפים את התודעה שלנו. בניית תדר משותף שיוצר הדהוד. התבוננות בסיקסטיז כהכנה, וב- 2012 כנקודה משמעותית במהפכה. התארגנות של מנהיגים, העצמה לקחת אחריות. תודעת רשת גלובלית של נקודות אור הפזורות בעולם. לשנות הרגלים ולצאת מקבעונות על-ידי איתגור איזור הנוחות. המטרה: לא פחות מאשר ליצור גן-עדן עלי אדמות. עצמי עליון במקום תגובתיות והזדהות עם האגו. מעבר מפחד לאמון. לא להתעלם מהחושך אלא להביא אליו אור. לא רק להתנגד אלא ליצור את האלטרנטיבה. אין הבדל בין האישי לפוליטי.  אפילו שימוש במערכת של "באדיס" – זוגות של חברים שאחראים לערבות הדדית קרובה. אפילו ההמלצה על שימוש במחברת לאיסוף שאלות ותובנות. אפילו ההתעקשות על עמידה מדוייקת בזמנים (מתוך הבנת חשיבות הנושא לבנייתה של קהילה). אפילו סירוב מתמשך לכיסוי תקשורתי.

אז למה בכל זאת לא אגיע למפגש הבא? כי העדר שותפים ערבים גורם להתארגנות להפר פחות מידי סדר בתוך המהפכה שלי. כי היכולת של עבודה או פעילות משותפת לשנות את העולם היא מוגבלת בעיניי לעומת חיים משותפים ומחוייבות לבניית אמון בפידבק של החברים שלי. וגם – כשהזכירה המנחה המתוקה שהסמל של המהפכה דומה לטוסיק (והמשיכה לתאר את המפתח שנכנס לפתח…) השתרר מן שקט נרגש כזה, הזדקף מן תדר כזה, שהזכיר לי כמה הנושא הזה של תשוקה לחיים, של לעשות אהבה, של אינטימיות – דורש תשומת לב מיוחדת, עדינה, חכמה ואמיצה (שלא מצאתי שם). ובכל זאת – איזה כיף שאני לא לבד. איזה כיף שאנחנו לא לבד.