מכתב אהבה

ירח חצי מלא. אני מסתכל על החצי הריק, החשוך, הנסתר. אני מסתכל על החצי המלא. מלא זמן לא כתבתי לבלוג. למה ומדוע? ראשית סיפור:

אני שולח בקשה לעורך עמודת חדשות רשת הכפרים האקולוגיים במגזין הפרמקלצ'ר לפרסום עבור אוניברסיטת השלום שאני בין מפיקיה. העורך ששם משפחתו מזכיר לי את המדריך של מהצופים עונה לי בשמחה ומסיים במילים "שלום ולהתראות" באותיות לועזיות. אני סקרן אבל גוגל לא מגלה לי מי הוא. אז אני מעז לשאול אותו מי הוא ומתפתח בינינו רומן אפלטוני וירטואלי. אני קורא את קורות החיים שלו ועולות לי דמעות מעצם המעבר מדוקטור באוניברסיטה העברית למנהל המטבח של אושו בהודו, ממדורה במדבר יהודה לקהילה בבלגיה.

אני נזכר בדברים שאמר חגי אלעד בחתונה של יוסי ועמיר על איך נשמותינו נצרבו בלהבת חוויית הארון וחבלי היציאה מהארון. אני חושב על איך נשמותינו נצרבו בלהבת היציאה מהארון הנורמטיבי. על הריקוד הגלובלי הזה בין תרבויות והבחירה לנטוש את מה שלמדנו מהורינו, ממורינו ומגיבורי התרבות שלנו.

הניסיון שלי ליצור ויכוח עם האיש היקר הזה נתקל במייל אוהב וחומל שמחבק את הפרובוקציות שלי ומוותר על משחק פינג-פונג לטובת חלום משותף על חיים של אמון, אהבת אמת, חיבור לאדמה ולקיחת אחריות חומלת עלינו ועל העולם. אני מצרף את המכתב ממנו, במסגרת גל הענקת הבמה לחברים וחברות מעוררי השראה. בקרוב גם אני אנסה לעורר השראה בעצמי. בינתיים שבת של שלום.

Dear Uri

Its a sunny beautiful day here, flowers on the trees and birds flying around celebrating the spring warm days. The sky is empty and silent since a couple of days, no jets crossing the airspace, all grounded by the cloud of ash from a volcano in Iceland. Some of the people here are very pleased about this, like nature is revenging on the unsustainable, climate-warming air travellers. And I do enjoy the quiet, it is much nicer without jets passing over. But I also think of hundreds of thousands of peoples whose travel plans, business and work is screwed up by this, who have to pay a lot of money to hotels while they wait stuck in some place far from home. They are just people, not monsters. For me love has come to mean not seeing myself as separate. mThats how I understand the sentence from Rabbi Akiva: Ve ahavta lereacha camocha. Means as long as you see the other as other, separate there is no peace or love.

So this experience of oneness happens with a woman or a flower, this falling into god as you can call it, and really its has nothing to do specially with that object. And if peace is the goal then whats interesting is those places where you feel separate; so for me its really easy to make peace with Palestinians and germans its much much harder to love Avigdor Liberman or the mindless, middle-class consumerist lifestyle of my brother in Israel or those crazy settlers cutting down olive trees and doing other horrible things. But they too are manifestations of god. Its a tricky , fine line . I see many activists ( and myself too) having a strong judgement on all things that do not fit in with whatever the values they follow point at as “good” (and it can be very subtle) and at the same time it doesn’t mean not to work towards these things, sustainability, transparancey, peace and so on – these are fine things. I find myself moving in this direction but the less I hold on to any idea that I know whats right and whats wrong (=values) the more love and peace comes into what I do and the more change happens around me : its a paradox because its almost like the less I do the bigger the result. Has something to do with what some people call ego I think!

In the community where I lived there where some people I just could not tolerate; they where manipulative, power hungry, lying and slowly, step by step, they took over the place. And I fought with them for a long time – and by doing that really  I nourished in myself anger and hate and resentment and finally ( long after I gave up fighting with them) I also let go of the idea that they where enemies and that was a truly amazing moment. It doesn’t mean they are not lying, manipulative bastards, or even that what they did was OK, it was just seeing the contraction in me and letting it go. Peace is made with enemies – or with the belief that someone or something is enemy.

In that letting go of a belief is an expansion so full of your butterflies, so orgasmic, so passionate – thats what I mean loving what is ; not some sort of compromise from a half dead failed life!

Its now afternoon – we had many visitors today – the opening day of the Community Supported Agriculture project we are starting in the neighbourhood to share the produce of our very fertile forest garden (and make a few shekels)- now they are gone and its quiet again in the castle, only the music of Gerd’s accordion from nearby and some kids running around. Its so still today, almost like the sound of the Desert .

Its so easy to be strict with our selves, to point out all the bad habits we have  our emotional dysfunctions, ecologicaly unsound lifestyles etc. And then work hard to change them. And usually the outcome is shaped by the hardness of this approach and                          we easily slip and fall back into the old habits anyway and feel bad about them and so on…. its so important to love ourselves, with all the flaws, bad habits and all.

When I read your mails I feel you and I can agree and disagree and think this and that, and we can play a sort of mental ping-pong with our words and ideas; when I shift a level deeper to where I am there is only love to you my brother on this mystical world , this beautiful day, as the red Indians are supposed to have said “ a good day to die” – means a good day to be alive

Love and peace

D

קטגוריות: english, טקסטים לא שלי, רוח וצלצולים | 2 תגובות

פעולה נכונה – דהרמה בעשייה

22-18 במאי (שבועות), בקיבוץ עין דור.

בהנחיית סנדיה (רקפת) בר-קמה ושירי בר, ובסיועם של סאטי אלבר, אביב טטרסקי ואילן פרנקל.

 הבודהה התווה דרך בת שמונה סעיפים לשחרור מסבל. אחד הסעיפים הוא פעולה נכונה: פעולה מטיבה, שאינה פוגעת באף יצור חי, ושזורעת זרעים של טוב. בריטריט זה נבחן את המשמעות של פעולה נכונה בהֶקשר של מעורבות ועשייה חברתית, סביבתית ופוליטית.

תרגול הדהרמה נועד לפתוח את ליבנו, לשחרר את התודעה שלנו מאמונות מגבילות, ולחשוף אותנו לאי-הנפרדות של הבריאה. התרגול מביא אותנו להבנה חווייתית שהדוקהא (הסבל) אינו אישי אלא אוניברסאלי, והוא מנת חלקו/ה של כל יצור חי. מתוך הבנות אלה, מתעוררת בנו חמלה כלפי כל ביטוי של סבל שאנחנו פוגשים, ומתעורר הרצון לפעול למען להקל על הסבל – הפנימי והחיצוני – בעולם.

ההבנה שהסבל אוניברסאלי מובילה אותנו לשמוט את המחסומים, ההפרדות, החומות והגבולות שאנחנו שמים בין "אני" ל"אתה", בין "אנחנו" ל"הם", ומעודדת אותנו לחקור את מקור הגבולות וההגנות שאנחנו מקימים סביבנו. החוויה של החוסר-נפרדות, של "הסבל שלי הוא הסבל שלך והריפוי שלי הוא הריפוי שלך" – מביאה אותנו לרצות לפעול; הרצון להיטיב עם עצמנו הופך באופן טבעי לרצון להיטיב עם הקהילה ועם החברה בה אנחנו חיים, מתוך הבנה חווייתית שמה שאנחנו קוראים לו "אני" הוא חלק מתהליך של אינטראקציות מתמידות, שהחברה היא חלק מהן.

מה אנחנו יכולים להביא לחברה בה אנו חיים? האם אפשר לפעול לשינוי החברה תוך שמירה על לב פתוח? האם ניתן לעשות זאת באופן שנושא פירות?

בריטריט מיוחד זה נשלב בין מדיטציית ויפאסנה לתרגילים מעולם האקטיביזם הרוחני, שאותו מפתחים מורים בודהיסטים מובילים – דוגמת ג'ואנה מייסי – המשלבים תרגול עם עשייה חברתית/סביבתית/פוליטית. במחצית הראשונה של כל יום נתרגל מדיטציה בשתיקה. את אחר-הצהרים נקדיש ללימוד, לתרגילים חווייתיים שונים ולשיתוף מהלב. סוגיות של אקולוגיה, פערים חברתיים והסכסוך היהודי-פלסטיני יהוו את הקרקע בה נבחן הן את עולמנו הפנימי והן את היכולת שלנו לעשייה בעולם הסובב אותנו.

הריטריט מיועד לכל מי שמרגיש/ה בתוכה/ו את הכמיהה לחברה צודקת, בריאה ושמחה ושרוצה לחבר בין הדהרמה לעשייה חברתית. אין צורך בניסיון בתחום המעורבות החברתית – הקורס ייתן השראה ועידוד מעשי להשתלב בעשייה כזו. אין צורך בהיכרות מעמיקה עם עולם הדהרמה או המדיטציה, אולם אנחנו מניחים שלמשתתפים יש רקע כלשהו בתחומים הללו.

על המנחות:
סנדיה (רקפת) בר-קמה
, מורה לדהרמה ומנחת סדנאות ויפאסנה (תובנה) והתפתחות רוחנית. חייתה שבע שנים בקריפלו – מרכז ליוגה ומדיטציה בארצות הברית, שם תרגלה ולימדה סדנאות מדיטציה ומודעוּת.
מתרגלת ומלמדת מדיטציה המבוססת על מסורת התראוואדה הבודהיסטית ועל מסורת האי-שניות. שמה דגש על הקשר בין התרגול לחיי היומיום, על חקירת החוויה האישית האותנטית ועל האפשרות לחיות חיים ערים בכל רגע.
מלמדת בעמותת 'תובנה', ב'מרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש', ב'מרכז אוריאל', ב'בית הספר לאינטליגנציה רגשית' ובמסגרות נוספות, מלמדת בקבוצות ובמפגשים אישיים.

שירי בר למדה אצל ג'ון סיד וג'ואנה מייסי, מתרגלת בדרך הדהארמה בוגרת מכון ערבה ללימודים סביבתיים ומסיימת בימים אלו תואר שני בהתמרת סכסוכים. שירי היתה רכזת בשביל זהב, היא מנחה בפרוייקט קומי שמקדם שיתופי פעולה בין ארגונים ישראלים ופסטינים. לפני שנה היא יזמה את קבוצת הפסקת האש שבלב שעוסקת בשינוי דעת הקהל הישראלית על ידי בחינת הדפוסים הפסיכולוגיים המזינים את המשך הסכסוך.

לפרטים נוספים

קטגוריות: אנרכיזם ואקטיביזם, רוח וצלצולים | תגובה אחת

הטאבו, ידידנו הטוב

יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ימים נוראים בישראל הרחוקה. אני מנסה לכוון את האנטה של הרדיו, לקלוט את השירים ששרנו אז, את שמי הפז. חבר כתב לי: "נראה שהמדינה מתחרפנת מרגע לרגע- הרעיון הטיפשי להעמיד לדין את ענת קם במקום לתת לה פרס ישראל על כך שהיא לא מבטלת את עצמיותה לפי דגם אייכמן". מרוב האביב שמסביב אני לא מצליח לשבת ולכתוב, אז אני מפנה את הבמה לגבי ניצן שפעם כשכתב ב"העיר" פתח לי את הראש. מאמר על השואה ועל ההשוואה.
(מתוך "אמירות על שתיקה", עורכת חגית גור זיו, המרכז לשלום, 1989, עמ' 63-68)

כל קבוצה מדכאת לומדת, בשלב כלשהו, שכדי שהדיכוי יוכל להימשך לאורך זמן ללא הפרעה, צריך לעשות שימוש מניפולטיבי בטאבו חברתי חזק שמקובל על כל הסביבה.

בעלים אלימים יכולים להכות את נשותיהם בחמת-רצח ובלי חשש, בחסות הטאבו שאומר שכביסה מלוכלכת מכבסים בבית, ולא בתחנת משטרה.

הורים מעוותי-נפש יכולים להתעלל מינית בילדיהם בלי התערבות חיצונית, בחסות הטאבו שאומר שלילדים אסור לדבר על מין, ובודאי שלא עם זרים.

קצינים ומ"כים סדיסטיים במחנות טירונות יכולים לטרטר נערים עד שיתאבדו (סטטיסטיקה לא רשמית מדברת על ממוצע מינימלי של שני ניסיונות התאבדות בשבוע), בחסות הטאבו שאומר שלגברים אסור להיות חלשים.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אנרכיזם ואקטיביזם, טקסטים לא שלי, שוטף פלוס | 6 תגובות

נקודה פרטית של חירות ותמונת העולם של העתיד

טקסט אורח של הרב אוהד אזרחי לכבוד פסח

"בכל דור יש פירוש חדש על יציאת מצריים.
ולא רק בכל דור, אלא בכל אדם יש נקודה של חירות,
שהיא פירוש ליציאת מצריים.
ואת הנקודה הזאת יכול לברר רק האדם עצמו".
רבי יצחק מאיר מגור

מאז שמצאתי את הדברים הללו, לפני די הרבה שנים, כתובים בספרו של הרבי הראשון לבית חסידות גור הם משמשים לי כמוטו לכל ההגדות של פסח שאני עורך עבור ליל הסדר האלטרנטיבי שלנו. מה שאומר הרבי מגור זה שהנקודה הפנימית של החירות קיימת בכל אדם, גם במי שמאד רחוק ממנה, והיא פירוש חדש ואישי מאד לסיפור הגדול של יציאת מצריים. לכל אחד מאיתנו יש פירוש כזה. אבל אף אחד אחר לא יכול לעשות עבורנו את העבודה. כדי לצאת ממצריים חייבים לקחת תרמיל ומקל ולארוז כמה דברים ולאפות כמה מצות ולצאת אל הלא נודע עם משה. זה לא עניין וירטואלי. חייבים להזיז ת'תחת. חייבים לעשות עבודה פנימית של בירור עצמי עמוק של מה היא החירות שלי? כי החירות שלי היא לא כמו שלך ולא כמו של אנשים שהיו לפנינו.

גם רבי זלמן שחטר-שלומי, מורי ורבי הזקן כתב לתלמידיו בשנה שעברה שלא די לנו להתעסק בתמונת החירות שהתקבלה בתורה לפני דורות רבים. בפסח צריך לבחון מהי תמונת החירות של העתיד? איך יראה העולם שלנו אם הוא יהיה עולם בן-חורין? אילו חלומות על חירות אנחנו מנחילים לדור הבא? לילדינו? האם יש להם על מה באמת לחלום?

במקום הזה אני מאד מתחבר לחברים שלי, ולרבים מהתלמידים שלי, החיים ועובדים בקהילת תמרה בפורטוגל, ומקדישים את חייהם לבדיקת העניין הזה של "מה זה באמת שלום"? איך אנשים חיים בשלום? נגיד שתפסיק אש המרגמות – איך יראה העולם כשהוא חי בשלום? איך מתפקדים אנשים בני חורין ללא שיעבוד בינם לבין עצמם?    ולא רק שלום בין בני האדם, אלא כדברי הנביא הושע האהובים עלי כל כך – גם עם חיית השדה ועוף השמים ורמש האדמה:  "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח" (הושע ב' כ).

קטגוריות: טקסטים לא שלי, רוח וצלצולים | 3 תגובות

סקס אחר

מחשבות פזורות וסיפורים קצרים על אהבה ומיניות

במטוס משם לפה חברתי לספסל התלוננה באוזניי הדייל על שלא קיבלה את המנה הצמחונית (או הכשרה?) שהזמינה. בניסיונו לפייסה שלף הדייל החתיך את רשימת ההזמנות המיוחדות שבכיסו, ולצד עמודת השמות נחשף גם רישום מרשים בעט כחול של איבר מין זכרי. כולנו העמדנו פנים כאילו אנחנו אנשים בוגרים ואחראים ושעל הנייר מודפסים רק שמות באותיות לטיניות, אבל איבר מיני שלי התחיל לרגוש מהאמת החשופה.

בליסבון מצאתי את עצמי מול הסרט החדש והמבחיל של לארס פון טרייר – "אנטיכרייסט". פעם חשבתי שהוא גאון והיום הוא נראה לי כמו ג'אנקי של סבל. האם אני השתניתי או הוא? דווקא הוא מעז לגעת בקשר בין מיניות ואלימות, במלחמה שבין המינים ואפילו בלילית, במכשפות ובפטריארכיה. אבל הכל ללא חסד. כמה חבל.

כבר כמעט שנתיים אני אוהב את אותה בחורה. גם כשחיה בברלין עם בן-זוגה וגם עכשיו כשהערוץ המיני סגור בינינו מבחינתה. אוהב. אוהב. אוהב. ואפילו עוד יותר. מגלה שזה לא תלוי במה היא נותנת או לא נותנת לי, נוגע במשמעות אהבה ללא תנאי. קוראים לה יולה וזה התחיל בארבעה ימים בסוף הקיץ. עכשיו הקיץ מתחיל. השמש נדיבה כבר 3 ימים.

זו לא כמות הסקס אלא העובדה שלא צריך להסתיר, להתבייש או להדחיק את העובדה שאני אוהב סקס ועושה סקס. אני מצמצם את הפער ההיסטורי שנוצר בין האמת של הגוף שלי לאמת של המחשבה שלי. אני נותן כבוד לטבע הפראי שלי ומחדיר (איזה פועל זה) אליו מודעות ככה שסקס הופך לנושא מחקר במקום מקור לחרטה, בושה, גועל ובלבול. דרך המיניות אני לומד להבין את העולם, לדעת אישה, לדעת איש, לדעת. דווקא דרך המגע התאים של הגוף שלי מסוגלים לקבל מידע שלא יכול לעבור דרך אמצעים אחרים. במיוחד ידע של ריפוי שכה נחוץ לאחר כל-כך הרבה שנים של ניכור, אלימות וחוסר אמון.

אני נשוי לאישה אחת, מאוהב באישה אחרת, ואב לילד עם אישה אחרת. זו סיטואציה שמגמישה את גבולות הנתינה והמחוייבות לזוגיות, למשפחה ולעולם. זה כל-כך מהפכני עד שלפעמים אנחנו בכלל לא מודעים לכמה רדיקליים, שונים, חורגים החיים שלנו. איך מביאים ילדים בתרבות חדשה שבה אפילו ההחלטה להפוך לאמא היא כבר לא פרטית, שבה האם הצעירה נותנת את אמונה במעגל המכיל, החכם, המנוסה, שגם אם אומר לה – "חכי עוד שנה, צברי ניסיון עם הילדים, העמיקי את אחיזתך בקהילה", היא מצידה לא תגיב ב"מניאקים, לא מבינים אותי, מה הם מתערבים", אלא באמון שהם דווקא רוצים בטובתה ובטובת הנשמה שרוצה לבוא דרכה.

עידן הפטריארכיה החל כשהאהבה הופרטה אלא שהפרטיות באה מגניבה. אין אדם על כדור הארץ שהוא פרטי. אהבה היא לא פרטית, היא אוניברסלית. ברור שהמימוש שלה הוא בצורת איש או אישה וסיפור אהבה, אלא שכדי שלסיפור האהבה הזה יהיה סוף טוב באמת, כזה שבו האהבה נשארת גם לאחר שהמוות מפריד בין הגיבורים, צריך שבט שמחוייב לתמוך באהבה. כמו שצריך שבט שלם כדי לגדל ילד אחד, כך צריך קהילה שלמה כדי לתמוך בזוג אחד.

לו הורתי בעת שהבריאה עוברה
וזרע ילודי מפלצת בחיקה
הייתי חי לצד ענקת צעירה
כחתלתול חשקן למרגלות מלכה

הייתי אז רואה: גופה ונשמתה
פורחים ומתעצמים בעינוגי אימים
ומנחש: ליבה ילחש אש עלטה
בדמי עיניה, שם מי ערפל זורמים.

הייתי מתהלך ושט בה כחגב,
רומש לי על מדרון ברכיה הנשגב
ולא אחת בקיץ
בהצלף חמה,

עת על שדה אדיר, לאה היא התפרשה,
שקעתי לי בצל שדיה בתנומה-
ככפר שוחר שלום על צלע הר נישא.

(בודלר, תרגום: דורי מנור)

קטגוריות: אהבה ומיניות | 3 תגובות

הביתה

כבר חודשיים שהגשם יורד כל יום ללא הפסקה. עננים אפורים, קור, בוץ, געגועים לשמש, כביסה שלא מתייבשת, עצים מתמוטטים מהסופה, אפילו בשביל ללכת לשירותים צריך לשים מגפיים, על המיטה בחדר האהבה מתחיל לטפטף באמצע לילה רומנטי, האגם מלא כבר ממזמן אבל המים ממשיכים לזרום, 42 הרוגים בשטפונות באי מידיאה, זקני אלנטז'ו מספרים ש- 50 שנה לא היה כזה חורף. ובכל זאת, סימנים של אביב – ציפורים מחזרות, פרחים מניצים מסביב, אורחים מבשרים על תחילת עונת המבקרים. אני חוזר לבלוג לחיי החיים.

כל יום שני אני נכנס לכיתה ומלמד את הנוער (שישה תלמידים) על ההיסטוריה של המאה ה-20: מייקל ג'קסון, מהאטמה גנדי, צ'ה גווארה, אדולף היטלר, אנה פרנק, ג'ון לנון, אמה גולדמן, רוזה לוקסמבורג, אלברט איינשטיין, מרטין לותר קינג… הצעות למודלים לחיקוי וניסיון לעורר מחשבה על איך המאה הנוכחית יכולה להסתיים – להתבונן במוז'יקים שאנחנו וביכולת או אי היכולת לראות איך ילדינו או נכדינו יהיו אנשי היי-טק עם אייפון על טיסה לבייג'ן. וגם לשאול שאלות כמו: מי משנה את העולם? אנשים אמיצים, מידע חדש או אולי אלוהים? ולנסות לענות על שאלות כמו: אז למה אלוהים לא דואג שההיסטוריה תהיה טובה יותר? נא להעתיק מהלוח: "היסטוריה היא ג'י.פי.אס להווה: להבין מי אנחנו ולמה אנחנו כמו שאנחנו". אני מורה להיסטוריה בכיתה של ילדים שרוצים לדעת. חלום שמתגשם.

אני לא רק מורה – אני גם תלמיד. השבוע סיימתי קורס של חודשיים עם דיטר דום שהקים את תמרה וממשיך לדחוף את החזון של המקום. למדתי לחגוג את העובדה שאני בריא, שמח ואוהב (ולא להיכנע למחשבות בדבר שטחיות העדר הבעיות). למדתי על כיצד אלפי חלקיקים יוצרים ביחד חצוצרה (ואיך פועל שדה קהילתי של אנרגיה או אינפורמציה). למדתי שהאמון שלי באלוהים גדול או עמוק כמו האמון שאני נותן בידידיי בני האדם (ולהפך). למדתי גם שכמה שיותר כאוס שהמבנה החברתי יכול לשאת או להכיל כך הוא יותר בר-קיימא (תובנה אנרכיסטית בלב קהילה גרמנית).

גיליתי גם את הרדיקליות שבבחירה שלי במקום שבו חוזרים שוב ושוב אל או על אותן שאלות: כיצד מעט אנשים יכולים לשנות את העולם כלו? מה הקשר בין עבודת שלום פנימית לחיצונית? מדוע אהבה ומיניות הם נושאי מפתח לעולם? איך חיים ביחד, בשבט אחד, ויוצרים תרבות ללא אלימות? ויתרתי על הגיוון וההיצע של צוותא, תמונע, קלנוע לב, סינמטק, אוניברסיטת תל-אביב, אוזן שלישית, הגדה השמאלית, רסלינג, בבל, הארץ… וגיליתי ששעות של בהייה בסוליטר, פריסל, אטרף, צ'טים, אי-מייל, טלוויזיה או סמים לא חיברו אותי לעולם כמו שאני מרגיש מחובר עכשיו. אני מרגיש שויתרתי על הרבה לטובת העמקה ושעשיתי בחירה אמיצה (כי לפעמים לבחור זה אמיץ) מתוך ההיצע הגדול שהיתה לי הפריבלגיה להיחשף אליו במהלך חיי.

כמו בסרט "אווטאר" (לוחם השלום שבי מתענג שהצבא האמריקאי הם הרעים ושבט רוחני הם הטובים!) כשהחייל מגלה שהקירבה לאמא אדמה היא המציאות האמיתית ושבעצם העולם הצבאי ששלח אותו לשם הופך לחלום המנותק מהמציאות. לא שאני רוצה ליצור עוד דיכוטומיה או תמונה של אנחנו מול כל העולם. ממש לא. רק שזה הדהד את תחושת ההזייה שיש לי בכל פעם שאני יוצא מ"הבועה" של תמרה והמציאות של החברה "הנורמלית" נראית לי יותר ויותר תלושה מהמציאות. כשגילה החייל שבעצם כולנו אחד – שאל אותו המפקד “איזה סמים לקחת?”. הרי תחושת או ידיעת האחדות היא בסך הכל הזייה, טעות של התודעה, סרט, טריפ. ואולי זו תזכורת ללקח הגדול שבסמים מעבר להתמכרות, לבריחה ולהירגעות. בשנתיים האחרונות אני לומד איך לחבר בין הסם למציאות, מבלי להזדקק בכלל לסם (הסתכלות נוספת בפוסט שדחף אותי לקחת הפסקה מהבלוג).

גם למדתי שסוד הקהילה טמון בעובדה שגם אם שכחתי את הדרך אני יכול להתחבר לאחרים. המשפט הזה אולי מדליק נורות אזהרה אצל מי שצמח בתרבות האינדיבידואליזם. ובכל זאת, אני מוצא בעצמי יותר ויותר אמון וגם חדווה להתחבר לשדה הזה שנוצר על-ידי יותר מ- 100 אנשים שחיים ביחד. אם האנרגיה שלי נמוכה, אם דבק בי דכדוך, אם התעייפתי מלחשוב, מלאהוב, מלהאמין, מלקוות – יש מי ומה שיזכיר לי מה שחשוב. יש בזה כוח עצום: בקולקטיב שמעצים את האידיבידואל ומסייע לו למצוא את הקול הפנימי שלו ולא רומס אותו תחת גלגלי האידיאולוגיה.

בתוך הכאוס שבלבי, שבתוך תהפוכות ההתמרה, שבעמידה מול הצוקים הגדולים והציפור הגדולה – בתוך כל זה אני מוצא בעצמי גרעין של שקט, שלום ורוגע. במקום הזה שמצאתי אין פחד ממוות ואין פחד כלל. למעשה אין שם דבר מלבד אהבה ללא תנאי. ומתוך המקום הזה, ומתוך האמון בכיוון החיובי הבסיסי של המעגל הקהילתי, ולאור חיוכיו וצחוקו המתגלגל ועיניו הבורקות של עדן כשהוא מתבונן באגם – מתעוררת בי מחשבה רגועה בדבר גידול בני בכורי כאן במקום הזה, לא למהר לחזור או לקפוץ, להשריש שורשים ולגדול. אחי הבודהיסט טוען שתמרה זה כמו מדיטציה ושהעולם דורש ממני חיבור או תרגול מקורקע יותר – כמו למשל להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון. הוא ודאי צודק. רק שככל שאני מעמיק בהכרת ייעודי פחות אצה לי הדרך.

הכי מרגשים הם הכוכבים שחזרו אחרי לילות רבים של עננים. לרשימת השאלות אני מוסיף: איך לשמוח על הגשם גם כשהאגם מלא?

קטגוריות: תמרה | 6 תגובות

קריסטינה (1978-2010)

christina

הידיעה על מותה הפתאומי של קריסטינה שלחה אותי עם תמיר, שרון ואניה לעיר סינטרה שליד ליסבון כדי לתמוך בחברנו מיכאל שאיבד את אהובתו. שיר של יונה וולך ליווה אותי בשלושת הימים האלה עם מיכאל ועם נשמתה של קריסטינה ועם המשפחה שלה שהגיעה מגרמניה:

גם הים נסוג
ויש לו אולי
רגשי אשמה
כמו לי
פתאום
והכל חוף
ויש צדפים לאסוף
וחיות
וצריך לחזור
מהנסיגה
ולאסוף

איזו מין יונה וולך זו. גם אותי לימדו בתיכון על הפרובוקציות עם התפילין ועל הסקס האחר, אבל רק אחרי הלימודים גיליתי כמה האישה הזו עמוקה ולאיזה מקור אמונה אדיר היא מחוברת בכזו צניעות וחמלה. לא בכדי זו שהכי רדיקלית וסקסית וקווירית היא גם הכי רוחנית. כאן אפשר היה לספר על אהבתה של קריסטינה לנצרות, לילדים, למזרח התיכון (התמונה שלמעלה נשלחה מטקס שערכו לזכרה ילדים מבית ג'אלה), על אומץ לבה לחקור גם את המקומות החשוכים וגם לחגוג את החיים האלה. במקום זאת אני בוחר להתבונן בצוקים מהם נפלה, אחד המקומות העוצמתיים ביותר שראיתי בחיי, ולחפש נחמה בנקיק השיר.

בנקיק נסתר בצוקים
אילה שותה מים
מה לי ולה,
אלא צוקי ליבי
אלא מעיין חיי
אלא נסתר.

איילה, מה לי ולה
מה לי ולה
מה לי ולה
איילה מה לי ולה
אלא אהבתי

מה הם צוקי לבי? זו המיניות המחברת בין מעלה למטה ומעמידה אותנו מול מרחבי אין קץ ומול הפחד מליפול והאומץ לקפוץ לתהום הלא נודע.
מהו מעיין חיי? זו המודעות, המקור לייחוד האנושי, שבה משתקפים החיים כשהמים אינם עכורים. לעולם לא אשכח את הדרך אל המעיין.
מהו הנסתר? זו הרוח הגדולה הנסתרת מהעין, הכמוסה והמפיחה חיים בחומר. אל הנסתר – אל האחד הגדול.
אהבתי? כאן אין מטפורה או דימוי. זו האהבה. פשוט כמו האהבה.

יהי זכרה ברוך.

קטגוריות: הספדים ופרידות, רוח וצלצולים | 5 תגובות

נישואין נוסח גיברלטר

יצאנו לדרך ארוכה חוצת גבולות, 9 שעות במכונית: מנה ארוסתי, יולה אהובתי, הנרי הליצן ואני. האם אלה נישואין פיקטיביים? מוסד הנישואין הוא פיקטיבי! כלומר אני כופר בעצם המחשבה שהמדינה או הדת יכולות לשלוט ולהגביל את האהבה. אז למה אני עושה שימוש במוסד שאני מתנגד לו? כי אני גר כרגע באירופה ונגמרה לי הויזה, כאן אני רוצה לגדל את ילדי בעתיד הקרוב, כאן טוב לי, כאן אני לומד, כאן אני צומח לקראת מה שאני עתיד להיות כמוביל של פרוייקט כפר חקר לשלום במזרח התיכון. המצפון שלי שקט כי הרי אני ומנה אוהבים, מחוייבים, שותפים לדרך ולחזון, עובדים, אוכלים, מתקלחים, מצחצחים שיניים וישנים ביחד (עם סקס חיכינו עד אחרי החתונה, בכל זאת היא קתולית) וחולקים את חיינו ואת אמיתותינו לא פחות ואף יותר מזוגות רבים שחתונתם וחיי הנישואין שלהם הם סיפור כיסוי המסתיר בגידות, שנאות, שקרים וסודות. לקרוא את ההמשך

קטגוריות: מסעות | 5 תגובות

מנהרת זמן

על האוטובוס בדרך לבאר שבע זה זמן טוב לחזור אל היומן שלא נפתח בישראל ולכתוב למרות הפיתוי שבשדות החיטה שבחלון ובשלטים כמו "קרית גת" שמזכירים נשכחות. וכאן אין הכוונה לטלי פחימה או לנינט טייב (להבדיל) אלא לאותה תקופה מוזרה בחיי שבה עשיתי תעודת הוראה במכללת אחווה שנמצאת בין אדמאמא לתל-אביב ושם למדתי על השואה ועל יוון ורומא (להבדיל) יחד עם בדואיות ואתיופיות (להבדיל).

לעט (מפני המבוכה נשמט כאן האני) מתחשק להיאחז בידיו הטובות של יואל הופמן ולספר על מכונית לבנה שנסעה מבאר-שבע לתל-אביב ועליה הכיתוב: "ועדת התביעות" ובקטן – "לזקן". מתחשק לצאת מהאוטובוס ולחבק את המילה, מי שכתב אותה ואת מי שקורא אותה ואומר לעצמו: "זה אני". לקרוא את ההמשך

קטגוריות: מסעות | 5 תגובות

שנה עם ובלי אמא

ima

מכתבים לאמא שלי יונה אילון במלאת שנה ללכתה

גלעד:

אמא,
לקראת שנה ללכתך ישבתי וחשבתי מהו הדבר העיקרי אותו אני למדתי ממך.
מה שאני למדתי ממך הוא שיש לנו זמן קצוב פה, והוא לא גדול.
למדתי גם, שלנו ניתנה הבחירה מה לעשות עם הזמן הזה – כיצד לנצלו.

מחר, כאשר נשיר לכבודך ולזכרך, נשיר גם את השיר הבא שכתב נתן יונתן:
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור
מה עוד אפשר לרצות,
מה עוד אפשר לרצות.
יפים ממני וממך
יפים ממני וממך
האדמה לקחה.

[...]

שירים עד כאן
הבכי והצחוק
קולות האנשים, כוכבי הזמן.
השמש והים
הלחם, העולם
המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר
וכל מה שהיה נשאיר

מי ייתן ונזכור לנצל עד תום כל רגע בחיים נדירים אלה.
שנפתח את האיכויות של חוכמה וחמלה.
תודה אמא.

דנה:

אמא אהובה שלי.

עברה שנה מאז שעזבת את המימד הזה ועברת למימד אחר. אני מרגישה שיש לי את הקשרים, החברים, המשפחה והאהבות שיש לי בעולם הזה, ואת הקשרים שיש לי בעולם האחר. ואת נמצאת בקשר איתי. מותחת את הקשר עד אין סוף. מושכת את נפשי אל המרחבים בהם את שם.

שם-בה – זה השם שקיבלתי כשעשיתי מדיטציה לפני כמה שנים, ואת קראת לי בשנים האחרונות בחיבה:  שמבלה'. שם-בה שהעולם ששם נמצא בתוכה. שהשמיים נמצאים בתוכה, ויש בתוכי משהו מהעולם הזה ששם. מהעולם הזה שבו נמצאות הנשמות. שבו את עכשיו. התברכתי בחוט הארוך הזה שמושך את הנשמה אל מה שמעבר לה.  שמאפשר לי להרגיש קרובה אלייך כל כך. שמזכיר לי שהמימד החומרי איננו חזות הכול. שמזכיר לי שאפשר להיות בקשר עוד בעולם הזה עם העולם הבא . בזוהר כתוב שהעולם הבא הוא העולם שמגיע אלינו כל הזמן. שהוא לא רק אחרי העולם הזה בסדר כרונולוגי אלא שהוא בא לתוכנו ומזכיר את ניחוחו של האין סוף ופותח את הלב. ואת באה אלי מהעולם הבא.  מעולם האמת. שלום אמא. טוב שבאת. ברוכה את בבואך וברוכה את בצאתך.

אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה לפעמים כשאני חושבת עלייך, כשאני מתגעגעת לצליל קולך, להתלהבות שלך, לחיבוק. לעצה טובה, לשיתוף בחלומות. לפעמים אני מזילה דמעה עם אבא שמתגעגע כל כך. אבל יותר מזה אני מוצאת את עצמי שמחה איתך בתוכי. עם זכרך בתוכי. עם מהותך בתוכי. עם ידיעת האם שבתוכי. כל כך הרבה אנשים חסרים אהבת אם מסביבי.  ואני יודעת. אני חבוקה באהבת אם כל הזמן. נתת לי מתנה יקרה מאד. מתנת אהבת האם. ועם מותך התאחדת עם המהות של האם הגדולה. אהבתך השופעת כלפי לא חדלה עם מותך. אהבתי אלייך לא חדלה עם מותך, ואני מרגישה את עצמי נחה בתוך החיבוק הזה הגדול, שהוא את, פעמים רבות.

אני רוצה להקריא קטע מתוך השיר  קדיש יתום של עלי אלון "קדיש קדיש קדיש, שפרושו קדוש קדוש קדוש. יתגדש ויתקדש שמה רבא, יתגדל ויתקדש שמו הגדול שהוא העולם, יתהדר ויתעלה ויתהלל עולמנו זה, תתגדל ותתקדש אימי אשר נתנה לי חיים בעולם הזה. במקום הזה. טבור עולמי, שאליו אני קשור בטבור האם. אמן

ליד מיטתי כתבתי את מילות הקדיש על הקיר. וכל השנה האחרונה קמתי לתוך הקדושה שבקדיש. לתוך אמירת הקדיש לעילוי נשמתך.  האם אנחנו באמת יכולים לעזור למי שכבר נפטר ועבר מהעולם? האם מילות הקדיש לעילוי  נשמתך באמת העלו את נשמתך ? ולאיזה רקיע עוד את רוצה לעלות? לאן את עוד רוצה להגיע? כל כך הרבה רקיעים חצית בחייך. כל כך הרבה גבהים של התרוממות הנפש הרוח והנשמה.

והנה עוד קטע שאני אוהבת שכתב יואל הופמן: "אחרי שאישתו מתה חשב ברנהרט: "העולם הוא אינסופי. מעבר לכל גלאקסיה מצויה עוד גלאקסיה". הוא ניסה לדמות לעצמו איך פאולה מתאחדת לאט לאט, בשרה חיוור, עם הסדר הגדול של היקום. אבל מותה של פאולה לא היה עניין פשוט כל כך."היכן", חשב ברנהרט בלבו, "מצויה פאולה עכשיו?"

ואני חושבת אמא איך את מתאחדת עם הסדר הגדול של היקום. ואני חושבת אמא שמותך אינו עניין פשוט כל כך, ובכל זאת אמא אני מוצאת אותך בתוכי. ויש בזה משהו פשוט עד מאד.

תמיד חתמת על מכתבייך אלינו במילים : אוהבת לנצח נצחים.
תודה לך אמא על אהבתך. תודה לך אמא על הנגיעה בנצח.

ממני:

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" אמר קהלת.

שנה. זמן לשנים-עשר מחזורי ירח.
זמן להתבונן בשקדיה ובסחלב שפורחים שוב.
זמן לחגוג איתך שקיעות, זריחות, לידות, אהבות.
זמן להתגעגע.
זמן לנשום.

שנה. זמן לגלות את מימדי אינותך.
זמן להיאבק בשיכחה ולתת מקום לזכרונות שמציפים.
זמן לפגוש אותך ברוח שמלטפת אותי בין ענפי האקליפטוס.
זמן להעז לגעת שוב בחודש האחרון לחייך: ברגעי האימה וברגעי החסד.
זמן להיזכר איך חתכת לכבודי רבעי תפוח עץ.

שנה. זמן להפוך לאבא ולאהוב תינוק כמו שאהבת אותי.
זמן ללוות את אבא – בוכה וצומח מתוך הדמעות.
זמן להתקרב לגלעד, לדנה וליעל.
זמן לתמוך ולהיתמך.
זמן להעריך ולהודות על הביחד שלנו.

תודה אמא על החיים. תודה על האהבה ועל השמחה.
תודה אמא על נשמתך הגדולה והזוהרת למרחקי אין קץ.
תודה אמא על שאת נוכחת תמיד, גם בשנה הזו, מלווה אותי במשעולים, שמחה איתי.

קוהלת מסכם: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו".

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, האוהבים והשמחים. אמן.

קטגוריות: אמא, הספדים ופרידות | תגובה אחת