Good News from the PRV-ME

Dear friends of the Tamera and the PRV-ME,

We would like to update you concerning the new steps of the PRV-ME and to invite you to join us for the Global Grace day on Wednesday, 9.11 (more details below).

After some years of peace education in Tamera we are happy to be back to the holy land for half a year. During this time we will work on different projects: introducing and modeling the vision of water retentions landscapes in the Middle East, publishing books and study materials in Hebrew and Arabic, holding public events and being in service for the uprising of a new culture.

The peak of this time will be in April – A month of intensive community experience and education time about the connection of inner and outer peace work. It will include study times, common work and forums, seminars with Sabine Lichtenfels and Benjamin Von Mendelssohn, The Holyday of freedom with Rabbi Ohad Ezrachi, rituals and encounters in the The Holocaust memorial day and in the Nacba-Independence day, and a conference in the issue of water retention landscapes in the Middle East. It will be an opportunity to connect with the healed picture of the land and of life. More details will be distributed soon.

Since we arrived to Israel-Palestine we participated in the conference "Practical Models for Peace" in Neve Shalom Wahat al Salam in which we shared our vision and showed the movie "Water is Life". We already had some enthusiastic feedbacks and concrete offerings for cooperation. As promoting the vision of water landscapes for creating sustainable communities is one of our main goals we ask you to share this movie and to connect us with potential cooperation partners.

In the end of November we will participate in the Green Phoenix conference in Switzerland and later on we will hold 2 public events in Zurich and Basel. The invitation is attached and you are warmly welcome to invite your friends and interested people

Invitation_to_Swiss_events

You are invited to join us to the Global Grace Day 2011 – We will meet for ceremonies, meditations and prayers next to the biggest water retention places in Israel/Palestine: the Sea of Galilee, the Dead Sea and the Mediterranean Sea. You can join us for one of these events or for the whole journey.

6:00-8:00 Sunrise in the cave next to Tabha Church (Sea of Galilee)
Coming from Kfar Nachum junction you will pass the church on you right and just few meters after the cave will be on your left.
12:00-14:00 In Kumeran cave (next to the Dead Sea)
We will meet at 11:45 at Kalia junction and will go together to the cave
16:30-18:00 Sunset at Tel Baruch Beach, north of Tel-Aviv (Mediterranean Sea)
18:30-22:00 an open evening in "Neviah" – The Hebrew Academy for the Spirit (Machon Mofet ? 15 Shoshana Persiz st. Tel-Aviv)

You are warmly invited to bring with you samples of water from natural water sources.

More information:
http://www.global-grace-day.com/
http://www.prvme.org/
http://www.neviah.co.il/

Please confirm your arrival to the email address: aida.shibli@gmail.com
In the day of the event you can reach us through this phone: 0507263398

Thank you for your support and see you soon,
Tamir, Uri, Rico, Aida, Anja, Mustafa, Idit, Sharon and Sham-ba.

Posted in english, תמרה | 1 Comment

מהפכה של אהבה

לפיכך נקרא אדם יחידי – יחידי נברא, יחידי ימות. אין היחיד יכול להיות או ללכת כמו… “כמו" אינו יחידי. ומה שאינו יחידי, אינו אדם. ליחידות אין קשר עם השאיפה המוכרת להיות מקורי. להיות מקורי זה יצר אנושי… באופנה. לעשות מה שאיש לא עשה לפניך. יצר זה אינו מקורי. רבים המתעטרים בו ומצליחים לרמות… את עצמם. יחידות אינה מקוריות, אינה בלעדיות. שתי אלה ניזונות מהזולת ומהכפשתו כדי להתקיים. יחידות היא היכולת לחיות ולהפיק מתוך עצמך את הראוי לך, את הראוי ממך, את מה שרק אתה יכול ליצור ולהפיק. גם אם היית אדם הראשון. גם אם לא היה שום דבר בעולם מלבדך. לחיות את חייך שלך, להיזון ממצברי האמת שלך, מבלי להיות טפיל רוחני. הדרכה, למידה, כן. רבי, כן. אך לא מישהו שיעשה במקומך את העבודה השחורה. לעמול, להזיע, להיכשל, לנסות שוב ושוב. מבלי להרכין ראש בייאוש, מבלי לתת את הדעת מה יאמר פלוני או אלמוני. (הרב מנחם מנדל מקוצק)

בארץ אני מתייצב להפגנה במוצ"ש בכיכר רבין שלקחה מהמפכה את התופים והלבבות הרועמים והחזירה לה את המשקפיים העגולים. בתום העצרת אני מוצא את עצמי צועד תוך כדי שירת "התקווה" עם חברתי עאידה ועם שלט בידי שעליו רק ציור של לב אדום. מצד אחד – הכי אוהב ונאהב, ומצד שני – מפר סדר, פרובוקטור, גיס חמישי. סיטואציה שנוגעת בשאלת יסוד שלי – הרי גם גנדי וגם לותר קינג הפרו סדר ובמקרים רבים אפילו עוררו את החברה ואת המדינה לרמות שונות של אלימות.  גם את האוהל של דפני פינו בלילה הראשון שבו הוצב, אבל דווקא שבירת הכלים מצליחה שוב ושוב לסדוק סדק עמוק יותר מהעבירה עצמה. אז כמה אני מוותר וכמה אני מערער? כמה אני משכין שלום וכמה אני מגרה מציאות? כולם רוצים להפריח את השממה, אבל האם המזרח התיכון מוכן למקום שבו יחיו ויאהבו ביחד יהודים ופלסטינים?

הלב שעל השלט הוביל אותי ל"מהפכה של אהבה" – קבוצה שגדלה בשנה האחרונה מ- 7 חלוצים לקהילה של כ- 100 איש ואישה, צעירים יפים ומוכשרים שביחד מתפעלים בית שממנו יוצאים לפעילות המחברת שלום פנימי וחיצוני. בערב היכרות המנחה מסביר שהם יציגו לנו את השפה שפיתחו ואני נדהם עד כמה השפה עצמה (לא רק הרעיונות!) דומים לשפה שלמדתי אני בארבע השנים האחרונות. ועוד יותר אני נדהם איך החלומות שלי מתגשמים, איך דווקא בזמן שאין כבר פעילות ב"סלון מזל" קם לו סלון שכזה שעמוס באקטיביסטים ובפעילויות שמטרתן להכשיר את הלבבות ליציאה לרחובות שמפרה את הסדר ומגבירה אהבה בעולם, בחברה, במציאות הזו. אז מה שאנחנו קוראים לו "פעיל שלום באימון" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) הם קוראים "מהפכן של אהבה". והשאר שוב מזכיר לי שלא המצאנו כלום:

מעגל שפניו החוצה לעולם – לשנות ולפעול, ובמרכזו אהבה (שבבסיסה נתינת שפע וחיפוש אחר אהבה לא אנוכית/ללא תנאי). להפסיק לנסות לכבות שריפות ולהתחיל לרפא את שורש הסימפטומים: מהפכה תודעתית בכל המבנים החברתיים שמשקפים את התודעה שלנו. בניית תדר משותף שיוצר הדהוד. התבוננות בסיקסטיז כהכנה, וב- 2012 כנקודה משמעותית במהפכה. התארגנות של מנהיגים, העצמה לקחת אחריות. תודעת רשת גלובלית של נקודות אור הפזורות בעולם. לשנות הרגלים ולצאת מקבעונות על-ידי איתגור איזור הנוחות. המטרה: לא פחות מאשר ליצור גן-עדן עלי אדמות. עצמי עליון במקום תגובתיות והזדהות עם האגו. מעבר מפחד לאמון. לא להתעלם מהחושך אלא להביא אליו אור. לא רק להתנגד אלא ליצור את האלטרנטיבה. אין הבדל בין האישי לפוליטי.  אפילו שימוש במערכת של "באדיס" – זוגות של חברים שאחראים לערבות הדדית קרובה. אפילו ההמלצה על שימוש במחברת לאיסוף שאלות ותובנות. אפילו ההתעקשות על עמידה מדוייקת בזמנים (מתוך הבנת חשיבות הנושא לבנייתה של קהילה). אפילו סירוב מתמשך לכיסוי תקשורתי.

אז למה בכל זאת לא אגיע למפגש הבא? כי העדר שותפים ערבים גורם להתארגנות להפר פחות מידי סדר בתוך המהפכה שלי. כי היכולת של עבודה או פעילות משותפת לשנות את העולם היא מוגבלת בעיניי לעומת חיים משותפים ומחוייבות לבניית אמון בפידבק של החברים שלי. וגם – כשהזכירה המנחה המתוקה שהסמל של המהפכה דומה לטוסיק (והמשיכה לתאר את המפתח שנכנס לפתח…) השתרר מן שקט נרגש כזה, הזדקף מן תדר כזה, שהזכיר לי כמה הנושא הזה של תשוקה לחיים, של לעשות אהבה, של אינטימיות – דורש תשומת לב מיוחדת, עדינה, חכמה ואמיצה (שלא מצאתי שם). ובכל זאת – איזה כיף שאני לא לבד. איזה כיף שאנחנו לא לבד.

Posted in אנרכיזם ואקטיביזם | 2 Comments

הנה אנו עולים

היחידים שייכים לקהילה, משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים, לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר, צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף מימד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו ששום אדם אחר אינו יכול לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף […] בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו, ומשיגים אחדות. (הרב סולובייצ'יק)

וכל הדרך, כן כל הדרך, מתנגנים לי בראש "עכשיו חוזרים הביתה הלוך חזור" (הופתעתי לגלות מהקליפ שמדובר באתיופיה ולא בחזרה זמנית לישראל) והשיר ששרנו בסוף כיתה ט' בבית הספר לאמנויות: "היום נצא לדרך/ שלום עולם מוזהב/ הלב שולח פרח/ למה שהוא אהב/ שלום, להשתמע/ תודה, היה נחמד/ הלב מתגעגע/ לפני שהוא נפרד”. גם בין תמרה ("החממה") לארץ המדממת נסגרים השערים ונפתחים השערים, ובין לבין – אנו שרים, אנו בוגרים…

ביום האחרון שלי בתמרה הקהילה כולה התכנסה למסורת המתחדשת של לימוד ופורום יומיומיים. במשך שעה הצגתי מול כולם את התהליך שעברנו בשנה האחרונה ואת התוכניות שלנו לחצי שנה הקרובה: איך קיבלנו מהמסע בקולומביה את הקריאה להתחיל עכשיו ("החזון מוכן ואנו נקראים לשרתו") ולהתחיל עם נושא המים (להרוות צימאונו של המדבר ולא להתרכז בחיפוש אחר אדמה לרכישה במקום שבו רכושנות האדמה היא סיבה למלחמה). אני יכול לראות מה יהיו המקצועות והתפקידים שלנו בחצי שנה הקרובה שתוקדש לנשיאת אינפורמציה של שלום למזרח התיכון בעזרת מים (כנשא של ידע), מילים (אירועים פומביים, סמינרים, ספרים) ואנו כקבוצה (בהתאם לתיאוריה הפלנטרית). אני מנסה לראות גם איך יראה שיתוף הפעולה המשולש עם אקו-מי (דלת לחברה) ונביעה (אקדמיה). ומה יקרה בתום ששת החודשים הללו? אני משתף בתקוותי שתהיה לנו סיבה טובה להישאר במזרח התיכון.אני מתחיל לקלוט בעצמי מה אני אומר.

חברי הקהילה נרגשים מהצעד שלנו. בירגר, ירמה, אדה, שרה, צ'רלי, פרידה, לואיג'י – כולם קמים ומשתפים, חלקם עם דמעות, בהתרגשותם נוכח היציאה שלנו מהרחם או שמא ההתבגרות שלנו. חלקם היו שותפים בעצמם לשלבים החלוציים של תמרה. סולידריות בין-דורית. אהבה ואמונה בין-דורית. ברכות על ראשינו בצאתנו למסע הזה. באיי.ג'י.פי, הלב הפוליטי של תמרה, ניצבת תמונה ממנזר טביטי בהודו: “בוא ללמוד – לך לשרת". ואני לומד שבאתי לעולם כדי לשרת.

Posted in מסעות | 1 Comment

פאריס-טקסס

החוויה היפה והעמוקה ביותר שאדם יכול לחוות היא תחושת המסתורין. מי שלא חווה חוויה זו נראה לי – אם לא כמת, אזי לפחות כעיוור. ההרגשה כי מעבר לכל מה שניתן לחוות נסתר דבר אשר לא יושג ברוחנו, אשר יופיו ושגבו יגיענו אך בעקיפין ובנוגה קלוש – הרגשה זו היא דתית. במובן זה הנני דתי. אם ניתן לחוש בפליאת סודות אלה… דייני. (אלברט איינשטיין, 1932).

מסתורין ופליאה דווקא בעיר הגדולה, זמן ביניים בין האינטנסיביות של סיום 4 שנים בתמרה לתחילתה המרגשת של תקופה חדשה בארץ הקודש. חוזר אל החברות עם עידן שהתחילה במעקב חשאי אחרי עורפו במסדרונות גילמן, התגלתה במצעד הגאווה הראשון של כביסה שחורה ובאופן מפתיע ומרגש שרדה את תהפוכות השנים ואף העמיקה. אלכס בן זוגו שהציל אותי מעצמי בימים שאחרי הירי במסחה, מפסיק דיון פוליטי ואומר שזה הכל בגלל שאני מאמין באלוהים והוא לא. הוא צודק. במובן זה הנני דתי. פלא סוד האהבה, החברות, האחווה.

שבתי אליך פאריס, הפעם בשלהי שלטונו של סרקוזי (אני זוכר את עיניו של השוטר הצרפתי שעצר אותי כשעוד היה רק שר פנים קשוח). בין הקבר של ג'ים מוריסון (הידעת? אי שם בניינטיז שיחקתי בתפקיד ג'ים מוריסון בקליפ הקלאסי של "המכשפות", תוכלו לזהות את החזה החלק שלי ב- 1:58) לאוסקר ויילד (גם אני רוצה להיות מורשע ב"הפקרות רבתי", הרבה יותר סקסי מ”התקהלות לא חוקית”). הופעה קווירית בפסטיבל שנקרא "ג'רק אוף" מזכירה לי שפה ששכחתי שבה אמירה סתומה היא מתוחכמת, שבה בעיטה היא פעולת שלום, שבה להיות טיפש או לא מובן או מיוחד בשביל המיוחדות – זה לא רק אופנה כי אם זכות יסוד ממש. למחרת סרט אילם תוצרת הוליווד מזכיר לי את היופי שבפשטות. אחרי הסרט המילים נעשות יקרות יותר, ואני נהנה מלהמתין לפני פתיחת הפה שכן פריטה על מיתרי הקול דורשת מנצח.

ב- 4 לפנות בוקר סיימנו לצפות בארבעת פרקי "הקיבוץ" של מודי בר-און הגאון. צפינו ושוב ושוב עצרנו להשוות לתמרה ולקיבוץ שממנו עידן בא, להרהר ביחד מה ניתן היה להיות אחרת, לדחות מעט את הקץ שבו אדם זקן מתמודד לא רק עם היחלשות הגוף אלא גם עם חורבן פרוייקט חייו, עם קריסת הערכים שניסה להגשים באמצעות מבנה חברתי חדש, עם אוטופיה שהופכת לסיוט-טראומה-טרגדיה מתמשכת. כדי לא להתייאש קינחנו בנאום של מודי בהפגנה בירושלים ונזכרנו שהרמץ מחכה שנצא מהוילה צמודת הקרקע ושננשוף בו.

18 חיבורי אינטרנט אלחוטי מופיעים על מסכי כשאני פותח את הלבטוב בדירה של אלכס ועידן. 18 מנעולים מזכירים לי שכאן זה אחרת. כאן העולם הבטוח נגמר היכן שמתחיל הרחוב, מעבר לקירות – ג'ונגל מגוון ומאתגר. אתה יוצא החוצה להילחם על זהותך ואתה חוזר הביתה לנוח. אני יוצא החוצה ומתפתה. בעיקר מהמגוון. מגוון גזעים: אחד מכל עשרה יושבי מטרו הוא לבן. השאר שחורים, היספאנים, מלוכסנים או ערבים. שלושה צעירים מדברים בפרסית. בחור יפני מברך אותי ב"סלאם עליכום" ולוחש על אוזני "חביבי" (בסוף אמרתי לו שאני מפלסטין כדי לא להרוס לו את הפנטזיה). מגוון מזונות: ביריד שוקולד שבו אני טועם את כל השוקולדים שנמנעתי מהם בעשור האחרון אני מגלה שלא רק אני בהיי של אנרגיה גבוהה ואושר מיוחד, אלא שכולם מסביב בטריפ והמוכרים שעומדים מאחורי מאות הדוכנים הם דילרים שמציעים גוד טיים. גם אכלתי בויאטנמית טבעונית, ועדיין האוכל הכי טעים הוא בחינם. וגם – מגוון של חתיכים וחתיכות: בעיקר חתיכים שלא מפחדים להתבונן לי בעיניים, וגורמים לי לתהות אם הצלחתה הכלכלית של צרפת טמונה בהכפלת שוק ההלבשה – בכך שגם גברים מוציאים מאות יורואים על בגדים.

אני מתפתה לפנטז על להמציא את עצמי מחדש כמו הקיבוץ המתחדש ולהתמכר לחיים אורבניים: לו היה לי סלולרי, הייתי שולח אס.אם.אס למרגלית צנעני שלא תאבד תקווה כמו דודו טופז. לו היה לי אייפוד הייתי מוריד את גרסת הקריוקי ל"לכבוד מיליארד טועים" ושר כמו אביב גפן. לו היה לי אייפון הייתי מצלם את חיפושית משה רבנו ("קוקסינל" בצרפתית) ומעלה ליו-טיוב (לו היה לי פס רחב). לו היה לי פייסבוק הייתי שם את תמונתו של עדן בפרופיל שלי. לו היה לי טוויטר הייתי סוגר את הבלוג ורק מצייץ. לו הייתי מאמין במוסד הנישואין הייתי מתחתן עם אוריאל יקוטיאל המהמם [אני גיליתי קודם את השילוב של דראג ושפם!]. לו היה לי רישיון נהיגה הייתי נודד בקרוואן מארץ לארץ (משרת בשיוננדה בבהאמאס, מגלה את עצמי במזרח הרחוק ואת העולם בניו-זילנד, הולך לאיבוד באיסטנבול ובסמוטרקי). לו היה לי ביטוח סיעודי הייתי מבקש מהאח הפיליפיני לעזור לי למות. לו היה לי מה לומר – הייתי שותק.

אני נמלט מרחק 40 דקות ברכבת מהעיר הסואנת אל היער, לחפש כוכבים תחת השמש המשקרת, לקטוף פטריות הזייה של טבע נכחד, לחזור לבסיס האל. אני שנפשי נצרבה במדבר, חוזר לשורשים בני 200 בניסיון ללמוד לראות את היער המסתתר מאחורי הדימוי של שלום בין-דורי בין העצים המבוגרים לשיחים הצעירים, של תרבות שפע של מזון ותרבויות, של שכבת אדמה עבה של אמון הסופח אליו את אהבת הגשם. ובלב היער ישנו אגם ובלבו של האגם פועם לבו של העולם ושר בשלמה ארצית: "עכשיו ועוד עכשיו, וזמן עובר ושב על עקבותיך". וכאן, מתחת לעץ (“הוא גבוה") וליד האגם הקורן (“ראי השלולית הזהוב"), נדמה שהאוטוסטרדה שחוצה את היער היא הנכחדת כמו גם מוצרי המערב הפרוע. ואולי לא היו הדברים מעולם אבל אולי החירות, השוויון והאחווה יישארו כאן ויצמחו כמו האזוב על קברו של הקיבוץ, ומהאזוב לשיח, ומהשיחים ליער עבות. אני מאמין.

מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם אדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חופשי מריעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמיים לרום והארץ לעומק, והוא נרגש ונדהם. כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף. לא נשאר בו רוח חיים בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו. ודעת פתרונה כלתה נפשו ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם. ונפשו סחרחרה ואבלה. כמהה להבין סודה ולדעת שורשה, והשערים ננעלו. (החזון איש, אמונה וביטחון)

Posted in מסעות | 6 Comments

מחזור שירים ליום כיפור

נזכרתי ביום כיפור הראשון שלי בתמרה, לפני 3 שנים. הפעם, יצאנו 12 חברים ל- 24 שעות של התבודדות בטבע, בין שתי ארוחות ותפילות ושירות ווידויים.

בישיבה של מטה
אני מבקש סליחה
בישיבה של מעלה
אני סולח

*

תזכיר לי
דקל שפל צמרת
איך שרחל התפללה לגשם
תזכיר לי
איך שהיינו פעם מזמן
איך שהגופים שלנו עשו אהבה בחלל
תזכיר לי

*

סבתא, בואי נשב שוב בקפולסקי
אני אשכח שאני טבעוני
ואת תשכחי שאת מתה
את תסבירי לי את היקום
ואני אבין

*

אני עולה להתבודד על הגבעה
כמו שצעדתי להתקהל בגשר הירקון
אני כותב בספר החיים כדי לפנות מקום בזיכרון

*

ידידתי אם חד הורית
נזרקה מן הקיבוץ כי היא לא רווחית
אני מתנצל
בפני שני ילדיה ובפני ברל

*

אל תדאג, בנימין
פרחי שיח הורדים, כמו פירות עץ הזית
מופיעים לסירוגין:
שנה – לא, ושנה – כן.

*

ראיתי את העולם מזוית הראייה הקפיטליסטית
ורציתי להיות מנהל גילון הספקה בע"מ ולעשות לביתי
ראיתי את העולם מזוית הראייה האנרכיסטית
ורציתי להפיל את כל הגבולות והמשטרים
ראיתי את העולם מזוית הראייה היהודית
ורציתי להניח תפילין כדי שמכבי תל-אביב תנצח
ראיתי את העולם מזוית הראייה הבודהיסטית
ורציתי לשים קץ לסבל בחמלה בעזרת השתחררות מהיצמדות
ראיתי את העולם מזוית הראייה הקורבנית
ופחדתי שיזרקו אותי לים
ראיתי את העולם מזוית הראייה המקרבנת
ונתמלאתי אשמה וחרטה
ראיתי את העולם מזוית הראייה התמריאנית
ורציתי לשנות את העולם בעזרת בניית מודל של תרבות חדשה של שלום
עכשיו הזמן לראות את העולם מזוית הראייה של העץ הזה.

Posted in רוח וצלצולים, שוטף פלוס | 6 Comments

ראש של דג

התכנסנו מכל קצוות תבל לחגוג ביחד את האפשרות להתחיל מחדש. רבי אוהד אזרחי ניגן ניגונים ואנחנו, קבוצה של שוחרי אמת בלבו של קורס אינטנסיבי, התנגנו עד שהתפוח טבל בדבש. בשיאו של הערב ישבתי מול שלושה מלאכים וניסיתי לשכנעם שמגיע לי לחיות שנה נוספת. המלאכים שואלים, מקשים, מטילים ספק. ואני נלחם על חיי, רק עוד שנה. שנה משמעותית. שנה של מימוש. שנה של בנייה. שנה של קציר. שנה של אבהות. שנה של חיפוש. שנה של מציאה. שנה טובה.

*

"הגשם היכה שעה ארוכה, עד שגם הסכך הצפוף של העץ לא היה מסוגל לשמש מחסה. בכל זאת לא משנו מהמקום, המשכנו לשבת מתחת לענפים הבוכים ולקרב את הלבבות – אולי כדי לחרוט בזיכרון את התמונה של סתיו שהקדים, עם כרם ומטע מחשיכים, מתערפלים ומזדהרים חליפות – כי מי יודע כמה ראשי-שנה כאלה עוד יהיו לנו.
כשאנחנו תוקעים בשופר בראש השנה אנחנו אוספים את כל מה שאיבדנו, מאמינים החסידים. כל מה שאיבדתי חוזר אלי. גם אם ביזבזתי את זמני במשך מאה שנה? שואל הספקן. כן, אומר המאמין, גם אם ביזבזת מאה שנים, בורא עולם יכול להחזיר לך אותן בדקה אחת. הדקה הזאת היא עצם העולם, החוט התופר את המציאות לחלום ואת הסיוט לשפיות. רגע של הפוגה במלחמה הנואשת עם הנפש. זירת ההתגוששות האנושית בעפעוף אחד: הרף עין של טירוף ושל תקווה. בדקה הזאת צריך יהיה להתחזןות, לעטות חזות שונה, לקשור את את הגורל לדמות אחרת. רק את האמונה בהתחוללות השינוי תהיה אפשרית.
החופש להאמין הוא החופש להתחזות. אני מתחזה למתפלל, מתחזה למאושר, מתחזה לבריא, מתחזה לסובל, מתחזה לעצמי. שאלמלא כן רובצת לפתחי סכנה של נפילה אל הריק: ואולי לריק הזה לריק הזה, תקוות האין, קוראים דיכאון. אולי התרופה היחידה – כמו לדיכאון – היא ההפתעה. משהו מנחם שקורה, מגיע לגמרי במפתיע. אחרת החוף נראה ריק, אינסופי, רצועת חוף שוממה שזכרונות נסחפים אליה וענני זמן מרחפים מעליה – והים קוצף, מתערבל, אינחופי".

(מתוך "איך לחיות", איל מגד)

Posted in טקסטים לא שלי | 7 Comments

שנה טובה, אמא

- הלו, אמא?
- שלום נשמה.
- שנה טובה אמא!
- יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!
- גם אצלכם השנה מתחילה בתשרי?
- איך לפעמים…
- איך התגעגעתי אליך! כבר המון זמן אני רוצה לשבת ולהתקשר. שלשום חלמתי שאת כותבת לי מכתב בעקבות מכתבים שלי שאת מוצאת, ושאת דואגת ששתיתי פעם אלכוהול והשתמשתי בסמים. בראש השנה הבלוג שלי חוגג 4 שנים, אז שוטטתי בנבכי הארכיון וגיליתי המון תגובות ממך. והתגעגעתי. וגם – אחרי החגים אני עוזב את חיקה של מאמא תמרה וחוזר לארץ. זה מעלה בי המון פחדים.
- אל תדאג, אני מאוד אופטימית.
- טוב, את תמיד אופטימית לגבי.
- זה נכון, אבל בכלל לגבי האיזור של הארץ – מהמקום בו אני נמצאת מאוד ברור שהכיוון הוא חיובי. שעוד מעט (ואתה יודע שזמן הוא מושג יחסי) התנועות והאנשים שפועלים עכשיו לשינוי במצריים, בירדן, בפלסטין, בסוריה ובישראל ילמדו לשתף פעולה. אני רואה את החומות נופלות, את הגבולות מטשטשים.
- זה טוב לשמוע. תגידי בכל זאת לגבי – אני מתמודד עם התובנה שבתום 4 שנים בעצם לא מימשתי את כל הציפיות שלי. למדתי המון על העולם ועל עצמי אבל לא הפכתי למנחה פורום, לא הצטרפתי ל"מעגל הנושאים בעול" (כלומר להנהגה של הקהילה), אני עדיין מתבייש ונמנע להראות את עצמי. את לא מאוכזבת קצת כמוני?
- מה פתאום?! אני האם הגאה ביותר בעולם כלו, ביקום כלו! אני חושבת שהציפיות שהשתנו או שלא נענו הן חלק מהלימוד שלך על העולם הזה ובעיקר על עצמך.
- טוב, אבל את תהיי גאה גם אם נגיע לארץ ולא נמצא מקום ליצור בו אגם, ולא נמצא אדמה לבנות בה כפר חקר לשלום, ולא נמצא את כוחות הנפש להמשיך לאהוב זה את זה – יהודים, פלסטינים ובינלאומיים.
- זה נכון, בשבילי כל זה לא משנה. כלומר, זה מאוד משנה לי כי אני יודעת כמה זה משנה לך. אבל אני מזכירה לך שהעיקר שאתה מאושר. וכל עוד אתה מאושר – אני מאושרת. ואני יודעת שהאגם או הכפר או הקהילה הם לא המטרה אלא רק הכלים להרבות שלום ואושר בעולם.
- תודה על התזכורת הזאת, אמא. מה איתך חוץ מזה?
- ברוך השם. התעצבתי לקבל את פניו של אחי בני כאן אבל אני חייבת להודות שכיף לנו שוב ביחד. אני ממשיכה לשחות כל יום, מתקדמת עם תרגילי הנשימה ונהנת להתבונן בגבעונ'לה ובילדים שלי צומחים, משתנים, מתבגרים, חיים. אני מתפללת הרבה למענכם. וממשיכה ללמוד.
- ללמוד מה?
- ללמוד לאהוב.
- אני אוהב אותך, אמא שלי.
- אני אוהבת אותך. תשמור על עצמך.
- גם את, שמרי נפשך. דרישת שלום לבני. תמסרי לו שאני אוהב אותו.
- אני אמסור. שנה טובה ומתוקה, ילד מתוק שלי.
- שנה טובה.

Posted in אמא | 6 Comments

הסרט "תקוה בקולומביה" – הקרנת הבכורה בארץ


יום ה' 15.9.11 בשעה 20.30

סטודיו "עלי" – קונדליני יוגה במרכז, רח' בן עזאי 6 פינת שד' ירושלים, יפו

כניסה: 10 ש"ח לכיסוי הוצאות

בימים סוערים אלה, כשרוח המהפכה נושבת בכל מקום, דווקא עכשיו חשוב להתחבר לתמונה הגלובלית ולראות את האירועים המתרחשים בארצנו בהקשר רחב יותר. חשוב לפקוח את עינינו לאלימות וחוסר הצדק, גם אם הם מתרחשים ביבשת מרוחקת – ולהתחבר לסולידאריות בין בני אדם ולחזון של חיים אחרים כמקור תקווה והשראה. הדרך המיוחדת של בני קהילת סן חוסה דה אפרטדו, הבחירה האמיצה שלהם באי-אלימות, קשרי הלב חוצי היבשות, הילדים, המוזיקה… כל אלה מעוררים השראה ופותחים את הלב לכח העצום של האדם ושל הקהילה האנושית לחולל שינוי.

הערב יכלול:

  • · הקרנת הסרט
  • · שיתוף אישי של כמה ממשתתפי המסע
  • · מוזיקה חיה: אנסמבל שיהם (מיכאל בן יוסף – קלרינט, יורם ארנון – עוד, שרון קולטון –כלי הקשה)

על הסרט:

בנובמבר 2010 יצאו 80 אנשים בני כל הגילאים למסע בן עשרה ימים בסביבות ודרך העיר בוגוטה, בירת קולומביה, תחת הכותרת "גרייס".

במסע השתתפו חברי קהילת השלום הקולומביאנית סן חוסה דה אפרטדו, שחיה תחת איום מתמיד של טבח ואלימות, יחד עם פעילי שלום ממדינות רבות בעולם.

הסרט עוקב אחר המסע ומצייר דיוקן של שני פרויקטים – תמרה, כפר החקר לשלום בפורטוגל, שארגנו את המסע, וקהילת השלום הקולומביאנית - סן חוסה דה אפרטדו.
הסרט מציג את המנהיגים והמשתתפים של שני הפרויקטים, כמו גם המשתתפים הבינלאומיים מישראל, פלסטין, גרמניה ומדינות אחרות. הוא מראה את המפגש בין שתי הקהילות, מפגשים עם קבוצות פעילי שלום אחרות בעיר בוגוטה, ביקור במשכנות עוני, ומפגשים נוספים שמטרתם ליצור רשת של הגנה עבור הקהילה הקולומביאנית.

הסרט מציג נתיב ליצירת תרבות של שלום במקום בו המציאות נראית חסרת תקווה.

אורך הסרט: כשעה

לפרטים נוספים – שרון 0545-499309

http://www.hopeforcolombia-film.com
Posted in טקסטים לא שלי, מסעות | 2 Comments

נופל מחוץ לזמן

אתמול התכנסנו כדי לצפות שוב בסרט "אנו מסרבים להיות אויבים" שמתעד את מסע החסד של תמרה בארץ הקודש ב- 2005. אני מככב בסרט עם השאלות שלי ("מה הקשר בין חומת ההפרדה לחומות שבלב שלי? האם באמת אפשר לחבר את הפוליטי עם הרוחני?”) והתובנות שלי (“אחרי שבוע בשטחים גם אני רציתי לפוצץ את עצמי"). מביך לשמוע את הטעויות באנגלית אבל גם טוב לראות את הדרך שעשיתי מאז. מעניין לגלות שהקטע היחיד שבו אני גאה לגמרי (ללא כיווץ בטן או השפלת מבט מול המסך) הוא הקטע שבו אני כועס, זועם, מתפרץ על דניאל שאמר שזה הכל בגלל בורות, שהם (החיילים, המפקדים, החברה) פשוט לא יודעים. “הם בוחרים לא לדעת!” אני קובע בנחרצות, "הידע קיים וזמין, והם בוחרים איזה אתר לפתוח או איזה עמוד בעיתון לא לפתוח. והתפקיד שלנו הוא לדרוש מהם את האחריות לדעת ולפעול!”.

האם עצם הידיעה מובילה לפעולה? איש קרוב לי ואהוב בן יותר מ- 70, הודה באוזניי שהוא יודע שסוף העולם הזה קרב ובא, אבל – הוא לא מאמין שיש בידינו לשנות זאת. אז הוא ממשיך לחיות כאילו הכל כרגיל. זוהי אמירה מזעזעת כי האיש אהוב עלי במיוחד (וגם כדור הארץ הזה) והוא עצמו אוהב מאוד את ילדיו ונכדיו. והנה, סף הסולידריות ניתק בין הדורות תחת כסות הייאוש. ובדיוק מול עננת הייאוש, מול ההתמכרות לנוחות, מול הויתור ותחושת האפסות המובילה לפאסיביות – בדיוק מול אלה אני זועם. זעם מקודש שלא מפחד להתבונן גם פנימה למקומות הלא נוחים, ולפעמים גם מכוערים, במערכת שלי. זעם שדוחף אותי קדימה לשנות את דפוסי המחשבה שלי ולשנות את החיים שלי בשירות החיים שלנו.

אחרי הסרט התעגלנו ליד האגם לקבלת שבת. ננה מקוריאה שרה "מי האיש החפץ חיים" ואני גיליתי את קווי הדמיון שבין התשובה התנ"כית (והאימהית) לעקרונות היסוד של תמרה: “נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה" זה אמת: הימנעות משקר והתחייבות לאמירת אמת. “סור מרע, עשה טוב" זוהי בשבילי תמיכה הדדית, כלומר עשיית טוב לזולת ובאמצעותו גם לעצמי. “בקש שלום ורודפהו" זוהי השתתפות אחראית בקהילה ובעולם, וזהו האיזון שבין עשיית שלום פנימית (הבקשה, החיפוש, התפילה) לעבודת שלום חיצונית (הרדיפה, הבנייה, המעורבות בחברה ובעולם הגשמי).

בסוף שבוע הזה, על סף ירח מלא, באמצע חודש סליחות, אני נוסע עם ריקו למעגל האבנים שליד אבורה. לחפש שאלות חדשות לשנה החדשה. שנה של חזרה לישראל-פלסטין (לחצי שנה החל מנובמבר), שנה של 2012 (סוף הזמן?), שנה של מזרח תיכון חדש – במצריים (על כל התהפוכות שבדרך) וגם אינשאללה בסוריה, שנה של מהפכה בתודעה. שנה של תשובות אחרי הרבה שנים של שאלות.

סיימתי לקרוא את "נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן. העצב אין לו סוף. נזכרתי בחנוך לוין (“ההולכים בחושך"). נזכרתי באמא שלי (“אל תשכח אותי!”). נזכרתי בעדן (“איפה הירח?”). נזכרתי בכוחן של המילים להזכיר, נזכרתי לנשום בין געגועים, נזכרתי בחיים. Continue reading

Posted in ספרים גבירותיי, רוח וצלצולים, תמרה | 6 Comments

שתי המלצות ליום שאחרי המהפכה

הרבה יוזמות, פרוייקטים, אנשים טובים ומעוררים יש בעולם. איך להחליט במה להתמקד? היכן לשרת? למי לתת אמון, זמן, קשב? ברוב המקרים אנחנו נענים למשיכה אישית שקושרת אותנו לקבוצה מסויימת ולאו דווקא לרעיון/אידיאולוגיה. לפעמים אנחנו מתאהבים בעץ או מתרגשים מהשדה/האווירה/האנרגיה שבמקום מסויים. אבל ברוב המקרים מה שמשאיר אותנו זה החוט הזה בין זוג עיניים לעיניים הבורקות שמולו ובין לב ללב, גם אם הרעיונות הם אלה שנותנים את הברק, והם אלה שעוזרים ללב להיפתח.

מה יישאר מהעיניים הבורקות של דפני? האם יש קשר בין העובדה שסתיו ואופיר ביקרו-למדו-קיבלו-השראה כאן בתמרה למנהיגות שהם נושאים בלב המאהל התל-אביבי ובלבו של המאהל האקולוגי-הוליסטי בעין כרם? היכן התחבא כל השנים המשפט "אנו מסרבים להיות אויבים" שנטמן אז, במסע ההוא, באדמת המריבה? ואיך ייראה היום שלאחר הכרזות, הסלוגנים, ההפגנות? האם זוגות יחזרו לצעוד בשדרות רוטשליד עם משקפי שמש של פראדה וידיים עמוסות שקיות מותגים מתלבטים האם ללכת למסעדה הודית או תאילנדית? מה יישאר מהקהילה ומהקהילות הזמניות בשדרות ובפארקים שאוכלות, מתאהבות ומתעוררות ביחד? איך תיראה החברה שתמשיך לשאת את הצדק החברתי בדורות הבאים?

הנה שני כיוונים שנותנים לי תקווה להמשך הדרך, בשניהם מעורבים אנשים שאני אוהב ושניהם נטועים ברעיונות שיכולים לתת לאהבה שלי לנצח: האחד הוא סימפוזיון "מעוררים את החולם – יוצרים חזון חדש". יוזמה שהתגלגלה מהילידים בג'ונגל של דרום אמריקה אל רחבי העולם המתהפך. מה שמיוחד בפרוייקט המאוד מצליח הזה הוא שילוב של התבוננות מפוקחת במצב האנושות וכדור הארץ מבלי לאבד את האחיזה ביצירת עתיד אחר, ואיזון נדיר בין עבודת שלום פנימית וחיצונית. אני מצרף כאן הזמנה לסימפוזיום שינחה ידידי דורון – מפעילי תנועת האוהלים, סטודנט לשעבר בתמרה ואיש יקר.

ולפני זה – מאמר שכתב הרב אוהד אזרחי ב- 2006 ואני מפרסם כאן עם המלצה חמה להירשם לנביעה, האקדמיה החדשה לרוח העברית החדשה. את אוהד הכרתי כאן בתמרה לפני שנים רבות כשהקהיל מסביבו את "המקום" במצוקי דרגות, קהילה שרבים מחבריה התגלגלו לבניית הקהילה של כפר החקר לשלום במזרח התיכון. עכשיו אוהד עושה בית-ספר ומלמד כמו שרק הוא יודע על הקשר בין רוח וחומר, איש ואישה, יהדות ואלילות. הקמת נביעה נותנת לי תקווה לתמיכה הוליסטית (="נטייה בטבע ליצור שלם שהינו גדול מסכום חלקיו על ידי אבולוציה יצירתית") ברוח המנשבת בארץ הקודש.

אימפוטנטיות וצבא הקבע, או – על הקשר בין מלחמה ותיסכול מיני (מאת אוהד אזרחי)

מחקר שפורסם לאחרונה מראה כי רבים מקציני צה"ל המשרתים בקבע סובלים מבעיות אין-אונות. המעניין הוא כי כותבי המאמר מנסים לבדוק מה גורם לאין האונות הזו, אך לא עלה על דעתם לבדוק את הכיוון ההפוך: האם יתכן כי גברים הסובלים מבעיות אין אונות בגיל צעיר נמשכים יותר ללכת לצבא-קבע כדי להוכיח את גבריותם בדרך זו? Continue reading

Posted in אהבה ומיניות, אנרכיזם ואקטיביזם, טקסטים לא שלי, רוח וצלצולים | 4 Comments