בשבוע האחרון בכל פעם שרציתי לעשות אהבה הלכתי לקרוא ספר. “אנרכיזם ב'ציון' – בין מרטין בובר לאהרון דוד גורדון" מאת שלום רצבי. אכן ספר מחרמן. למרות עוביו ונטייתי לפלרטט עם ספרים לאורך זמן – סיימתי אותו בשבוע. למרות שרובו כתוב בצורה משעממת מלאכת דליית הפנינים נעמה לי מאוד בידיעה שהאנשים הדגולים האלה יכולים לסייע לדגולים ולדגולות שבתנועת האוהלים/סקאוטים. הפנינה הראשונה מגיעה בדמותו של גוסטב לנדאואר המהמם שהיווה מקור השראה למרטין בובר:
“לנדאואר היה אנרכיסט במובן מיוחד. כל היודע משהו על אלוהים חיים ומלכותו עם 'אני מאמין' או בלעדיו, על כרחו הוא אנרכיסט כזה. אבל הוא עמד בתוך קהל האנרכיסטים בבדידותו הנשגבה". (לאונרד רגץ)
כמו כל הגדולים, גם הוא היה יהודי-גרמני. מהפכן, פילוסוף, מתרגם ופרשן של כתבי שייקספיר. כמו יאיר לפיד גם הוא לא השלים את לימודיו ואילו בניגוד לגדעון סער התקנה היחידה שתיקן כשר ההשכלה בממשלת הרפובליקה הסובייטית של בוואריה [אנרכיסט בממשלה?] היתה לבטל את לימודי ההיסטוריה [לא חבל?]. את זהותו היהודית נטש לטובת המיסטיציזם והשאיפה להיות אחד עם הטבע, אולם המשיך לחקור את זהותו ולהעמיק בחסידות. הוא היה משיחי אך כל כובד משקלו הרוחני כוון אל ההווה. שאף למהפכה של תודעה אך לא הסתפק בה.
הוא היה פרגמטיסט, תמך במאבק קונסטרוקטיבי, אך שאף לאוטופיה: "כל יין מתחיל לתסוס בשל השמרים… הם תמיד חדשים, אלא שהם צופנים בתוכם את המציאות או את הכוח או את הזיכרון (היינו הך) של כל השמרים הקודמים: כך גם דינה של האוטופיה. היא מתעוררת, אף על פי שהיא יורדת וחוזרת לטמיון, מתבטלת ונטמעת בתוך החומר הזר, שהיא עצמה הביאתו לידי תסיסה…".
"ההיסטוריה”, הוסיף "אינה יודעת הגשמה מלאה של אידיאל כלשהו".
את הקריירה הקצרה שלו כדרמטורג בתאטרון ואת חייו מעוררי ההשתאות חיסלו כנופייה של חיילים גרמנים שרגמו אותו באבנים בבית הכלא למחרת מעצרו באחד במאי 1919.
לנדאואר תמך בסימביוזה יהודית גרמנית: "כאשר דם יהודי ודם נוצרי יזרמו ויתערבבו זה בזה לא יוכל עוד איש לטעון לטוהר הגזע". הוא דחה את עקרון הידידות והקירבה הרוחנית (כפי שמטיף לו, לדוגמה, מחזה הנאורות "נתן החכם", מאת לסינג) והציע במקומו את עקרון האהבה הגופנית כפתרון לקרע בין יהדות ונצרות. [ואני מכריז כאן שאם אהפוך שוב לאבא הדבר יהיה מעורב בעירוב דמים-גזעים-שפות-תרבויות].
הוא חזה הקמת חברה חלופית למדינה. חברה זו לא תהיה פרי פעולה מלמעלה, קרי המפלגה, מנגנוניה ומנהיגיה, אלא מלמטה, דהיינו פרי ייסודם של תאים שיתופיים קטנים, “חברותות", בצד החברה הקיימת שילכו ויתרבו, ילכו ויתפשטו ויקיפו במרוצת הימים את החברה כולה. ואם יפר הקורא הסקרן את שלוותו של לדאואר בקבר עם השאלה: “אז למה הקיבוצים נכשלו?”, יענה גוסטב: “אין המרקסיסטים השטחיים הללו שמים לב כלל לכך, כמה מן הרוחני והנפשי מעורים עד לבלי הפרד אותו דבר שהם קוראים לו כלכלי וחברתי, כי החיים הכלכליים אינם בעצם אלא חלק זעום של החיים החברתיים וכי אין לנתקם מן ההוויות והתנועות הגדולות והקטנות של חיי הדור".
לפיכך: “בכל מקום שהיו בני אדם, שם נצטרפו לחבורות, למשפחות, לשבטים, לחטיבות, יחדיו היו נודדים, יחדיו דרו ועבדו. היו יחידים, אישים, שרוח משותפת ליכדה אותם. רוח שהיא כפייה טבעית ובשום פנים לא כפייה שהוטלה מבחוץ. לעולם אין המדינה שוכנת בנפש היחיד פנימה. המדינה עם משטרתה עם כל חוקיה וסדרי הקניין איננה אלא תחליף עלוב לרוח ולקהילות המתקבצות למען תכלית משותפת. שום קידמה, שום טכניקה, שום וירטואוזיות לא יביאו לנו ישע וברכה. רק מתוך הרוח, רק ממצולות מצוקתנו הפנימית ומתוך השפע הפנימי שלנו תבוא התמורה הגדולה, שאנו קוראים לה היום [תחילת המאה ה- 20] סוציאליזם".
מרטין בובר שהושפע מלנדאואר סבר כי "על ידי טיפוח תודעה של אחדות הקוסמוס תיכבש המציאות הפנימית, שתהווה חלופה ראויה למציאות החיצונית המותנית. על רקע זה טען כי אין הוא נזקק למהפכה חברתית, קל וחומר לא פוליטית, שכן העולם החדש, המוחלט, חי בתוכו. די לו בטרנספורמציה של התודעה". אולם לדעת גוסטב לנדאואר, השינוי איננו יכול להיות רק בהקמת חברותא חדשה בה יעסקו רק בהפיכת הלב, "החוויה הפנימית" ותיקון האדם הפרטי: הקבוצה הקטנה צריכה שיהיה לה פרקסיס בעולם הממשי, סילוק אי הצדק והסבל בחברה החיצונית.
בשולי הספר כתבתי: “הללויה!” וידעתי שיש לי חבר חדש בקוסמוס המהפכני.