החיים כנמשל

אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזוֹ מהם. ולמי גנזוֹ? לצדיקים לעתיד לבוא.
שאלו החסידים: היכן גנזוֹ?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם.
(אחד הסיפורים החסידיים שליקט מרטין בובר בספרו "האור הגנוז")

אז במקום תודעה מהפכנית עשינו מהפכה בתודעה. מה זה אומר? זה אומר להיזכר ברוח האדם. ברוח. עם התרחבותה של החברה, התפרקותם של השבטים והיעלמות הידע הקדום בדבר חיבור האדם לטבע, הרוח – הדחף להתלכדות בני האדם לחיי שיתוף ולחירות – נעלמה מהמרחב הציבורי ומצאה מקלט ביחידים (אנשי רוח, פילוסופים, מהפכנים). מצד שני הכנסייה, מוסדות דת אחרים והמדינה דרשו בעלות על צו הרוח וקיומו בדרך של כפייה ("במקום שאין רוח ואין כורח פנימי שם יש שלטון חיצוני, סדרי חוקה ומדינה. במקום שיש רוח, יש חברה" לנדאואר).

אם במרכז הדת עומד החוק (המצווה, הגמול, הפיקוח), במרכז עולם הרוח עומדת הקדושה עצמה, קדושת החיים. על-פי בובר וגורדון היחסים הבינאישיים והחברה האנושית הם זירת התממשותה של החווייה הדתית ("להגשים את אלוהים בתוך החברה, בתוך המונה ושאונה של חברה מתפוררת", גורדון) ואילו האל אינו נותן חוקים אלא מורה כיוון ודורש אחריות. שניהם (גורדון ובובר) חורגים מהסוציאליזם הדתי-יהודי ומשלבים מוטיבים פנטאיסטים באמונתם. כך בובר: "תפיסת היסוד של הדתיות היהודית ותוך תוכו של המונותיאיזם היהודי היא ראיית כל דבר שבעולם בחינת מבע אלוהים, כל התרחשות בחינת התגלותו של המוחלט", וכך גורדון: "הצורה האנושית של הטבע והחיים האנושיים מתחילים בדת. הדת, מבחינת עצם מהותה היסודית, היא הרגשת האחדות המוחלטת והתאמתה העליונה והמוחלטת, אותה השגת החיים שנתרכזה להשגה של הכרה בצורת רגש, הרגש הדתי… האדם נועד לחיות לא רק את פרטיותה המצומצמת של הנפש כי אם גם אל כלליותם האין-סופית של החיים העולמיים, לחיות לאין-סוף".

בניגוד לאנשי העלייה השנייה גורדון לא מרד בשיטה כלכלית או צורה חברתית זו או אחרת אלא שאף לחידוש האותנטיות של האדם עצמו כיציר טבע. הוא שאף להשיב את האדם לחיי שותפות עם הטבע, ובכך לתקן ולחדש את רוח האדם המשועבדת בשל חוסר הכרה עצמית: "כל זמן שאין העם, שאין כל פרט ופרט מהעם יודע לחנך את עצמו, למשול בעצמו ממשלה פנימית עליונה, לא יועיל כל שלטון העם או הפרולטריון". על "רוח הזמן" של תחילת המאה ה- 20 כתב: "מכאן המבוכות הנפשיות של סרק, הספקנות העקרה, התהיות והתעיות באין מטרה, הבקשות האוויריות או המיסטיות, הייאוש לבטלה. אבד אור החיים, אבד טעם החיים, אבד הכישרון להשיג את החיים, אבד הכישרון לחיות".

גם דברים שכתב על מלחמת העולם הראשונה יכולים להיות נכונים לגבי התפשטות הקפיטליזם על עולמנו בימינו: "הוולקן הנורא שהחריב את העולם במידה שלא היתה עוד כמוה לעולמים, לא בא אלא להקיא אל החוץ, לעיני כל באי העולם, את כל השקר, הרשע, הכיעור, הטומאה, עם כל האדים המחניקים של טמטום הדדי, של שנאה ושל אכזריות, שהיו טמונים על כה בעמקי הנפש האנושית, בכדי שאותה הנפש האנושית, אחרי שהתרוקנה מכל אלה, תהיה שופעת זרם וולקני של יצירה ורוח של הבנה הדדית שלא היו כמוהם גם הם לעולמים".

ומתוך התבוננות במילוי הציווי המוסרי "לא תרצח" בחיי האומה קבע גורדון האנרכיסט כי המדינה: "היא חיה טורפת אכזרית ושפלה, שאין כדוגמתה בכל החיות הטורפות. והעיקר כי מותר לאומה הכל. כל מה שאסור לאדם הפרטי לא רק מותר כי אם נחשב לצדקה. כל מיני שפלות שבעולם, אם הם נעשים לשם האומה הם נחשבים למעשים טובים".

לסיום, מסביר גורדון מדוע הוא צמחוני: "הצמחונות, אם להתייחס אליה ברצינות הדרושה, הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים והעולם בפועל ובמעשה, אותו יחס חדש, שאנחנו מבקשים בעבודתנו, בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים. העיקר הוא, אפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. [...] היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' – וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!".

"התעלות היא תפקידו של האדם כשם שתפקיד השמש לזרוח, להפיץ אור, להפרות חיים!" (גורדון)

"ראוי ששמירת עצמו תתמזג עם מסירות לדבר הנעלה מעצמותנו, שבשבילו אנו שומרים אותה" (בובר)

התכנסנו כל הישראלים לצפות בפרק הראשון בסדרה של מודי בר און על תולדות הקיבוצים (בזכות איתמר המהמם!). נדהמנו לגלות כמה אנחנו דומים לחלוצים ההם מביתניה, דגניה וכנרת, ושבעצם לא המצאנו שום דבר. לא רק המקלחות המשותפות והמטבח הקהילתי, אלא גם הפורום ("ערבי וידויים קטרזיים"), עקרון השקיפות ("אנשים ללא קליפות"), התיאוריה הפלנטרית ("קומץ אנשים יכול לשנות את העולם") השאיפה ליצור תרבות חדשה ("עולם ישן נחריבה"), קבוצת הגרעין ("אליטיזם מתבדל") וגם כמובן השאלה הגדולה כיצד לשלב זוגיות וחיי משפחה בתוך המרחב הקהילתי ("תופעת הכנסת שותף שלישי לאוהלים הזוגיים"). מוזר לגלות את הסוציאליזם בגיל 32. וזה הזמן גם לבקש סליחה על ההתנשאות והבוז שלי כלפי כל השמו"צניקים עם החולצות הכחולות ובעיקר עומרי שעשה קעקוע של דגל אדום בקרסול ונטע שיכלה לגמור מטקסט של א.ד. גורדון.

על עטיפת הספר "אנרכיזם בציון" תמונה של שדה חרוש ובו כרובים צעירים עומדים במסדר החקלאות המונוקלטצ'ר ("יודע חקלאי פיקח והוא הנחיל זאת לצבא שאת הזן יש לשבח!"). כמה אירוני, שני אנרכיסטים, בובר וגורדון, בתוך תרבות המחסלת גיוון ומשטיחה שורות שורות של מוצרים. האחד איש רוח אינטלקטואל והשני איש מעשה עובד אדמה, האחד יהודי חסידי והשני חסיד פנטאיסט. שניהם סוציאליסטיים בדגש חברתי (בניגוד לכלכלי): "עדה" כחברה אורגנית אמיתית שחבריה מקיימים "חיי יחד של אמת", אולם שניהם מציבים את היחיד לפני הקולקטיב ("אין התחדשות לאנושות, לטבע האנושי, כל עוד אין התחדשות ליחיד, לכל יחיד, לכל נפש אדם" גורדון). שניהם אוחזים בתפיסה גלובלית ("שלום וצדק אוניברסאליים" / "רגש של עולם") על חשבון התבדלות יהודית, כאשר האחווה האוניברסאלית נעוצה ביצירת חלופות איכותיות למדינה המתפרקת: "רק ציבורים הבנויים מקהילות ייצור אוטונומיות עשויים להתלכד בברית עמים אמיתית" (בובר). שניהם התפנו לטפל בבעיית ניכורו של היחיד כאן ועכשיו וסירבו להמתין למהפכת המעמדות הנכספת, ובאותו זמן שניהם גם נותרו אוטופיסטים-משיחיים.

ב- 1938 כתב בובר מכתב גלוי למהטמא גנדי בעקבות תמיכתו בזכות הקניין המוחלטת של הערבים היושבים בארץ. בובר האשים את גנדי בקידוש זכות הקניין והענקת עדיפות לה על פני הזכות לחיים. כמו חלוצים רבים בובר וגורדון ראו בעבודה עצמה סוג של בעלות על הקרקע, ולשניהם היתה נקודת עיוורון ציונית שאיפשרה להם לתמוך ברנסאנס היהודי למרות החורבן שהביא לאחרים.

בובר טוען כי הפתרון האמיתי למשבר האמונה [ואני מוסיף: והאמון!] אינו יכול לנבוע "אלא מחיי קהילה המתחילה לבצע את רצון האלוהים, לעיתים בבלי דעת, בלי להאמין שאלוהים קיים וזה רצונו. הפתרון עשוי להימצא בחייה של קהילה אם מצויים בה אנשים מאמינים, אנשים שאינם מכוונים או דורשים, תובעים או מטיפים, אלא נוטלים חלק בחיי הקהילה, עוזרים, ממתינים, מוכנים לרגע שבו יגיע תורם להשיב תשובת אמת לשואל".

בובר ממשיך להזהיר מפני סכנת המיסוד והקפיאה שגרמה למותם (משעמום) של כל-כך הרבה מרקסיסטים, ואחת התשובות לסכנה זו היא הגדרת הפגישה המתרחשת בתוך הקהילה על-פי המושג הדיאלוגי "אני-אתה": "בין האני ובין האתה אין חציצה מושגית, אין דיעה קדומה ואין מעשה דימיון, ואף הזיכרון גופו משתנה, מכיוון שחורג הוא מן הפרטות אל הכללות. אין בין האני והאתה חיץ של תכלית, של תאווה, של קפיצת דרך. ואף הכיסופים עצמם משתנים והולכים, מכיוון שהם פורצים מן החלום אל ההופעה, כל אמצעי – עכבה הוא. רק במקום שכלים ומתערערים כל האמצעים-מחיצות שם מתארעת הפגישה".

שניהם מציבים את הקשר הבין-אישי (שאיננו זוגי/פרטי) כבסיס החיים עצמם: גורדון: "החיים האנושיים עם כל היחסים האנושיים שבהם, עם כל הריכוז האנושי והיצירה האנושית שבהם, מתחילים בהכרח מקיבוץ פחות או יותר גדול, מן הקהילה, מן המשפחה הגדולה והמורכבת. פה בעצם מתהווה האדם מתרקם ומתייצר בבחינה פסיכולוגית, כמו שהתרקם והתייצר בראשונה בבטן אמו בבחינה פיזיולוגית". בובר: "חיי ציבור אמיתיים וחיי ייחוד אישיים אמיתיים הם שני פרצופין של התקשרות. כדי שיבואו לעולם ויתקיימו בעולם יש צורך ברגשות (הוא התוכן המתחלף) ויש צורך במוסדות (הוא הצורה המתמדת). ברם, אפילו שניהם כאחד עדיין אינם יוצרים את חיי האדם: החיים נוצרים על-ידי השלישי, היא הנוכחות המרכזית של האתה, ומוטב שאומר: האתה המרכזי הנקרה בנוכח. חברותה מתהווית היא לא זה-בצידו-של-זה אלא זה-עם-זה של ריבוי אישים, אישים שאפילו נעים הם לעבר מטרה משותפת, לעולם הם מכוונים זה כלפי זה, לעולם נהירה של אני לאתה. הקולקטיביות נשנית מן החורבן המאורגן של היסוד האישיוני, ואילו החברותא נבנית מעילויו ואישורו של יסוד זה מתוך זה-אל-זה". [נא לקרוא שוב את המשפט האחרון].

"אל הטבע, אל החיים!" (גורדון)

בשבוע האחרון בכל פעם שרציתי לעשות אהבה הלכתי לקרוא ספר. “אנרכיזם ב'ציון' – בין מרטין בובר לאהרון דוד גורדון" מאת שלום רצבי. אכן ספר מחרמן. למרות עוביו ונטייתי לפלרטט עם ספרים לאורך זמן – סיימתי אותו בשבוע. למרות שרובו כתוב בצורה משעממת מלאכת דליית הפנינים נעמה לי מאוד בידיעה שהאנשים הדגולים האלה יכולים לסייע לדגולים ולדגולות שבתנועת האוהלים/סקאוטים. הפנינה הראשונה מגיעה בדמותו של גוסטב לנדאואר המהמם שהיווה מקור השראה למרטין בובר:

“לנדאואר היה אנרכיסט במובן מיוחד. כל היודע משהו על אלוהים חיים ומלכותו עם 'אני מאמין' או בלעדיו, על כרחו הוא אנרכיסט כזה. אבל הוא עמד בתוך קהל האנרכיסטים בבדידותו הנשגבה". (לאונרד רגץ)

כמו כל הגדולים, גם הוא היה יהודי-גרמני. מהפכן, פילוסוף, מתרגם ופרשן של כתבי שייקספיר. כמו יאיר לפיד גם הוא לא השלים את לימודיו ואילו בניגוד לגדעון סער התקנה היחידה שתיקן כשר ההשכלה בממשלת הרפובליקה הסובייטית של בוואריה [אנרכיסט בממשלה?] היתה לבטל את לימודי ההיסטוריה [לא חבל?]. את זהותו היהודית נטש לטובת המיסטיציזם והשאיפה להיות אחד עם הטבע, אולם המשיך לחקור את זהותו ולהעמיק בחסידות. הוא היה משיחי אך כל כובד משקלו הרוחני כוון אל ההווה. שאף למהפכה של תודעה אך לא הסתפק בה.

הוא היה פרגמטיסט, תמך במאבק קונסטרוקטיבי, אך שאף לאוטופיה: "כל יין מתחיל לתסוס בשל השמרים… הם תמיד חדשים, אלא שהם צופנים בתוכם את המציאות או את הכוח או את הזיכרון (היינו הך) של כל השמרים הקודמים: כך גם דינה של האוטופיה. היא מתעוררת, אף על פי שהיא יורדת וחוזרת לטמיון, מתבטלת ונטמעת בתוך החומר הזר, שהיא עצמה הביאתו לידי תסיסה…".
"ההיסטוריה”, הוסיף "אינה יודעת הגשמה מלאה של אידיאל כלשהו".

את הקריירה הקצרה שלו כדרמטורג בתאטרון ואת חייו מעוררי ההשתאות חיסלו כנופייה של חיילים גרמנים שרגמו אותו באבנים בבית הכלא למחרת מעצרו באחד במאי 1919.

לנדאואר תמך בסימביוזה יהודית גרמנית: "כאשר דם יהודי ודם נוצרי יזרמו ויתערבבו זה בזה לא יוכל עוד איש לטעון לטוהר הגזע". הוא דחה את עקרון הידידות והקירבה הרוחנית (כפי שמטיף לו, לדוגמה, מחזה הנאורות "נתן החכם", מאת לסינג) והציע במקומו את עקרון האהבה הגופנית כפתרון לקרע בין יהדות ונצרות. [ואני מכריז כאן שאם אהפוך שוב לאבא הדבר יהיה מעורב בעירוב דמים-גזעים-שפות-תרבויות].

הוא חזה הקמת חברה חלופית למדינה. חברה זו לא תהיה פרי פעולה מלמעלה, קרי המפלגה, מנגנוניה ומנהיגיה, אלא מלמטה, דהיינו פרי ייסודם של תאים שיתופיים קטנים, “חברותות", בצד החברה הקיימת שילכו ויתרבו, ילכו ויתפשטו ויקיפו במרוצת הימים את החברה כולה. ואם יפר הקורא הסקרן את שלוותו של לדאואר בקבר עם השאלה: “אז למה הקיבוצים נכשלו?”, יענה גוסטב: “אין המרקסיסטים השטחיים הללו שמים לב כלל לכך, כמה מן הרוחני והנפשי מעורים עד לבלי הפרד אותו דבר שהם קוראים לו כלכלי וחברתי, כי החיים הכלכליים אינם בעצם אלא חלק זעום של החיים החברתיים וכי אין לנתקם מן ההוויות והתנועות הגדולות והקטנות של חיי הדור".

לפיכך: “בכל מקום שהיו בני אדם, שם נצטרפו לחבורות, למשפחות, לשבטים, לחטיבות, יחדיו היו נודדים, יחדיו דרו ועבדו. היו יחידים, אישים, שרוח משותפת ליכדה אותם. רוח שהיא כפייה טבעית ובשום פנים לא כפייה שהוטלה מבחוץ. לעולם אין המדינה שוכנת בנפש היחיד פנימה. המדינה עם משטרתה עם כל חוקיה וסדרי הקניין איננה אלא תחליף עלוב לרוח ולקהילות המתקבצות למען תכלית משותפת. שום קידמה, שום טכניקה, שום וירטואוזיות לא יביאו לנו ישע וברכה. רק מתוך הרוח, רק ממצולות מצוקתנו הפנימית ומתוך השפע הפנימי שלנו תבוא התמורה הגדולה, שאנו קוראים לה היום [תחילת המאה ה- 20] סוציאליזם".

מרטין בובר שהושפע מלנדאואר סבר כי "על ידי טיפוח תודעה של אחדות הקוסמוס תיכבש המציאות הפנימית, שתהווה חלופה ראויה למציאות החיצונית המותנית. על רקע זה טען כי אין הוא נזקק למהפכה חברתית, קל וחומר לא פוליטית, שכן העולם החדש, המוחלט, חי בתוכו. די לו בטרנספורמציה של התודעה". אולם לדעת גוסטב לנדאואר, השינוי איננו יכול להיות רק בהקמת חברותא חדשה בה יעסקו רק בהפיכת הלב, "החוויה הפנימית" ותיקון האדם הפרטי: הקבוצה הקטנה צריכה שיהיה לה פרקסיס בעולם הממשי, סילוק אי הצדק והסבל בחברה החיצונית.

בשולי הספר כתבתי: “הללויה!” וידעתי שיש לי חבר חדש בקוסמוס המהפכני.